פרולוג :
"בשקט " רטן בלחישה צ'ארלס אל קת'רין, מאז ומתמיד לא הייתה טובה בהתגנבות. הוא פתח את דלתות בית הספר הגדולות והם התהלכו בשקט במסדרונות בית הספר הדוממים והקרים אל כיוון חדר המנהל.
"תזכרי, התיק האישי של אחיך ולא שום דבר אחר קת'רין, כלום, רק תסתכלי, תקראי ותחזירי למקום מהר " הזכיר לה צ'ארלס והיא הנהנה, לוקחת את הסיכה שהחזיקה את הפוני שהיא כול כך שונאת ופרצה את דלת חדר המנהל בשקט ובתוך דקות אחדות. צ'ארלס עמד על המשמר, שומר שאף אחד לא רואה אותם ושאף אחד לא בא ולעומת זאת קת'רין פעלה במהירות, מחטטת ומחפשת במגירות תיקי התלמידים אבל חוץ משל אחיה... יש את של כולם.
"מה?! " צעקה בלחישה המומה, זה לא הגיוני, איך נער נעלם ומעלימים את תיקו האישי? שעה שלמה חיפשה קת'רין את תיקו של ג'יימס אחיה ולא מצאה, כאילו העלימו את קיומו. דמעה נזלה מעינייה והיא מחתה אותה במהירות שצ'ארלס לא יבחין, הוא חברה הטוב ביותר מאז שהיא זוכרת את עצמה. היא כול כך רצתה למצוא רמז, משהו שישפוך אור על המצב כיוון שהוריה לא מספרים לה אפילו לא דבר אחד. הם מתעלמים ממנה ואם הם מתייחסים זה רק כדי לצעוק עלייה או להטיל פקודות כמו חיילת טובה. הוריה של קת'רין תמיד מאשימים אותה בכול דבר כמו תמיד, הם מאשימים אותה בהעלמות שלו.
"נו מצאת ?" צעק אלייה בלחישה עצבנית, זמן רב שהיא שמה ללא תנועה "לא .. זה נעלם צ'ארלס" מלמלה בשקט ולא יכלה עוד לעצור את דמעותיה. קת'רין החלה לבכות חרישית וצ'ארלס נכנס, רואה אותה יושבת בפינת החדר החשוך שרק מנורת לילה קטנה מאירה קצת ממנה, רגליה אל חזה וידיה כרוכות סביב רגליה, ראשה מונח על רגלייה וצליל הבכי שלה שבר אותו. פניו התרככו מאדישותו והתיישב לצידה ומחבק אותה בחום ודאגה ולוחש לה בשקט לאוזנה
"נמצא משהו, אל תדאגי, הוא לא נעלם ללא רמזים" אך היה מאוחר מידי. השומר ראה את דלת חדר המנהל פתוחה ונכנס פנימה, רואה את שני הילדים בני השש - עשרה יושבים על הרצפה ופניו נהיו אדומות מכעס "בואו איתי " רטן בקול עבה וכעוס והלכו איתו אל תחנת המשטרה, ידעו שאין טעם לברוח.
הם ישבו על הכיסאות מול חדר החקירה במשטרה עם הוריהם "מצטערת שסיבכתי אותך " אמרה קת'רין בקול מתנצל וצ'ארלס חייך חיוך עקום "זה בסדר, הם רגילים כבר, אני יותר מודאג לגבייך " היא חייכה חיוך עצוב וחיבקה אותו "תודה לך " לחשה והוא שיחרר את החיבוק. הוריה של קת'רין יצאו מחדר החקירה כועסים ומאוכזבים, זו הפעם העשירית לפחות שהם צריכים לבוא לתחנת המשטרה בשבועות האלה, בגלל חיפוש אחרי רמזים לאחיה.
"בואי עכשיו ! " צעק אביה והיא קמה, הוא גרר אותה אל מחוץ תחנת המשטרה אך לפני זה סיבבה את ראשה לכיוון צ'ארלס והזיזה את שפתיה ללא קול "הצילו " והוא רק החזיר לה חיוך קטן לעודד אותה "יהיה בסדר " וקיוותה שיהיה בסדר באמת.
"מה לעזאזל חשבת לעצמך שפרצת לשמה ?!" צעק עלייה אביה ופניו אדומות, הוא היה נראה כמו פצצה מתקתקת, רק נכנסו הביתה והם יושבים זה מול זו על הספות והיא מכורבלת בחשש בשמיכתה
"חיפשתי את תיקו האישי של ג'יימס " מלמלה בפחד ושמעה את אימה לוחשת לאביה "אני יודעת מה לעשות איתה " זה לא סימן טוב, כך חשבה לעצמה קת'רין והלכה לחדרה לישון, בלי לאכול אפילו, העיקר שזה יגמר כבר.
ביום למחרת נסעו הוריה של קת'רין אל הפנימיה הצפונית ביותר באנגליה, היא גם פנימיה חשאית שאף אחד לא יודע עלייה, אך היא לא יכולה לספר את הסודות שבה לקת'רין. אמה למדה שם בצעירותה ורק ג'ון בעלה יודע על כך.
"שלום איזבלה " אמרה אמה בקול רציני וסמכותי, היא שנאה את הפנימיה הזו אך ידעה שזה לטובת ביתה, המנהלת איזבלה באה לקראתם בחיוך וג'ון לחץ את ידו בידה של המנהלת "אני בעלה של אמה , ג'ון " הציג את עצמו ואיזבלה חייכה ואמרה בנחמדות "ברוכה השבה אמה, למה תלמידתי המצטיינת באה לכאן חזרה ? " פניה של אמה נשארו אדישות ורציניות , אטומות וקולה אטום גם כן "שביתי תלמד פה, אפנה לקרלוס אם לא ואת יודעת את כוחו נכון ? " תנאי הקבלה וההרשמה גבוהים , היא חייבת דרך להכניס אותה כך. איזבלה נראתה פגועה "הייתי מקבלת אותה גם בלי איום שכזה אמה, הרי את הבאת כבוד לפנימיה הזו עם הצטיינותך בתחום הזה, במיוחד אחרי שגילית את סוד המלאך הנופל שבזכות זה הוא הסמל שלנו " פניה של אמה התרככו במעט "מצטערת איזבלה, זה פשוט דחוף, היא נהייתה מופרעת כולכך למרות גאונותה מאז העלמותו של ג'יימס ויש לה כוחות נחבאים אדירים" נאנחה בצער והמנהלת הנהנה "היא יכולה להיות כאן כבר מחר"
BẠN ĐANG ĐỌC
סוד המלאכים הנופלים - Falling Angels
Lãng mạnמה כבר יכול לקרות במעבר אחד? מה כבר יכול להשתבש? זה מה שקת'רין חשבה בדיוק לפני שהגיעה למקומה החדש, לפני שהחלו הסיוטים.
