Blame It On Me

●13-One More Time●

"למה עשית את זה?" אני שואלת לפתע, מופתעת שדיברתי בקול.
"את מה?" הוא מרים אליי זוג עיניים מבולבלות, ואז שב להניח את הסיגריה בין שפתיו.
"אתה יודע... היאכטה." רעד חולף בגופי מעצם המחשבה על אותו היום, אבל הוא חולף במהירות.
נראה שהפעם הוא לא ממהר להתעצבן, הוא פשוט מביט בי, לרגעים ארוכים. "אמרתי לך, היית שקט בשבילי." הוא שוב אומר, הפעם זורק את הסיגריה על הרצפה החולית ומועך מעט את הבדל.
"אל תגיד דברים שאתה לא מתכוון אליהם." אני כמעט מתעצבנת, אבל נותרת שלווה.
אני צופה כיצד גבותיו מתקמטות, כך שקמט קל מופיע במצחו ומעניק לו מבט מהורהר וחמוד עד כדי שיגעון. "אני לא מרבה לומר דברים שאני לא מתכוון אליהם." הוא אומר, "אולי זו הייתה הדרך למשוך את תשומת לבך, לא יודע... החזרתי לך על הזובור והכל. לא חשבתי שזה פחד, את יודעת... רציני כזה." אני יכולה לומר שהוא אומר את הדברים אפילו במעט בושה. אבל הוא עדיין בטוח בעצמו בדיוק כמו תמיד, כך שאפילו לא אדם אחד יכול לרחם על הרגשות האנושיים שהוא חש ברגעים אלה ממש.
"אולי נשים את זה מאחורינו?" אני מציעה פתאום את מה שניסה להציע לי באוטובוס.
"את רצינית?" הוא כמעט מגחך, אבל העיניים שלו פתאום מוארות. אני לא בטוחה האם ההצעה שלי היא זו שהאירה את עיניו, כך או כך, זה נתן לי תחושת ביטחון שלא ליסוג מדבריי. עדיף היה לקבל את ההצעה שלו, בכל מקרה. לא אהבתי לריב, לא אהבתי לא לדבר עם אנשים. זה היה מוזר ולא הכרחי בעיניי, למה שאוותר על יחסים טובים עם אדם לטובת טינה מכוערת ומבטים אומללים?
"כן, אני משועממת. מאיה לא אוהבת סרטי דיסני." אני מושכת בכתפיי באדישות.
"את צוחקת." והפעם הוא באמת מתחיל לצחוק, ואלוהים, כמה שהצחוק שלו ממכר. אני מצחקקת גם אני במעט מבוכה, שמחה לשחרר סוף כל סוף את כל הלחצים.
"אוקיי, אז קבענו. ביום שישי הקרוב נסמן וי על הסרט האהוב עליי." אני מביטה בו בהפתעה. ביום שישי הקרוב לא היינו אמורים ללמוד כדי שנוכל לנוח לאחר הגדנ"ע. לא הייתה לי כוונה שניפגש, רק שנחזור ליחסי ידידות.
"אוקיי." אני מפתיעה גם את עצמי, "אז קבענו." אני מחייכת, והוא מחזיר לי בחיוך כובש משלו.

האווירה באוטובוס בחזרה לבסיס הייתה שונה בתכלית עד כדי גיחוך. אני הייתי מאושרת, ועמיאל אפילו קצת יותר. ישבתי ליד נועה כשהוא ישב לצד אמיר, ופטפטנו בהנאה לאורך כל הדרך. היה קשה שלא לשים לב לכך שהיחסים בנינו השתנו, אבל אף אחד לא שאל, או כי אלו היו שינויים לטובה ואין מי שלא אוהב שינויים שכאלה. כשהאוטובוס מחנה חזרה בבסיס השעה כבר קרובה לשעת צהריים, ואנחנו ממתינים להוראות בנושא משמרת חדר האוכל. אבל לאחר כמה דקות של המתנה המפקדת חוזרת בשילוב ידיים, "המשמרת שלנו נדחתה לאחרי הארוחה, ולא לפניה. בינתיים, יש לכם חמש עשרה שניות להגיע עד הבקתה שם בקצה, אפ!" כולם פוצחים ברית לעבר אחת מהבקתאות. נראה שהקבוצה של נבו היא זו שכעת רוי היא זו שכעת מתאספת לעלות למטווחים, ואני מצליחה לקלוט ברגע האחרון את הפנים הנרגשות שלו. הוא מנופף לי לשלום, ואני ממשיכה בריצה הקלה, בעוד שאנחנו סופרים לאחור, ומגיעה בדיוק בשניה האחרונה.
אנחנו מנהלים שיחה די ארוכה בבקתה על לוחמה ושירות ומה שבניהם. זו הייתה שיחה מעניינת שכולם היו שותפים לה, אפילו עמיאל. הופתעתי לגלות לראשונה שלעמיאל יש שאיפות רבות להגיע ליחידת 669, והוא מאמין בשירות משמעותי. משום מה מעולם לא חשבתי על הנושא, אולי כי היה קשה לדמיין את עמיאל בתור בחור שמקבל פקודות במסגרת צבאית. אך משום מה, כעת אני מתחילה להאמין שהוא באמת מסוגל להעניק הרבה מעבר למה שחשבתי.
הזמן עובר בזריזות, ומבלי שנשים לב אנחנו מובלים אל ארוחת הצהריים. אני אוכלת שניצל כמו בכל יום מהרגע שהגעתי הנה, יחד עם כף אורז. אני ונועה מתקדמות לאחד השולחנות הריקים, מניחות את המגשים.
"איך היה לך במטווח?" אני שואלת בעניין, והיא פורצת בצחקוק קצת לחוץ.
"כמעט כיוונתי את האקדח לאוטומט, מזל שהן עוברות שם. אבל בסך הכל היה די כיף." היא מושכת בכתפיה בנימה משכנעת, למרבה הפלא.
"די כיף? זה היה משגע!" אמיר מצטרף אל השולחן, ומטיח צלחת גדושה באוכל לצידנו. "אני לא צודק, עמיאל?" אני מפנה את ראשי אחורנית בדיוק כדי לצפות במבטו המופתע של עמיאל, שהתקדם אל השולחן המשותף.
"זה היה משחרר, הייתי רוצה לעשות את זה שוב." הוא מאשר את דבריו של אמיר.
הירי בהחלט הזרים כמויות בלתי הגיוניות של אנדרנלין לדמי, אולם מילותיה של המפקדת לא הצליחו לשחרר אותי, לא באופן שלם, בכל מקרה.
חברי הקבוצה הנוספים מתיישבים על השולחן, ומתגבשת שיחה קולחת בנושא המטווחים וכמה שהם היו נהדרים.
אני חותכת את השניצל באיטיות ומכניסה חתיכה לפי, מביטה בעיניים עגולות על המתרחש סביבי.
"בקושי לקחת אוכל." עמיאל מעיר לפתע, ולראשונה אני מביטה בו ישירות. הוא ישב מולי, אך לאורך כל השיחה הבטתי באמיר שישב לצידו, בנועה והלאה מהם.
"אני לא מאוד רעבה." אני לא משקרת, אבל הוא עדיין מניח חתיכת שניצל נוספת בצלחתי. "תאכלי עוד קצת בכל מקרה." אני מגחכת בהתרסה, אך מבטו נחוש ואני מחליטה לא להתווכח. שהשניצל יהיה בצלחת שלי, זה לא משנה גם ככה.