אנחנו מתרגלים במהירות לעמידה בחית לצד ספירות לאחור וריצות לאורך הבסיס. זה די מוזר אבל משום מה כולם משתפים פעולה, מלבד אמיר, שמידי פעם זרק משפט מגוחך שאילץ אותו לבצע שלוש שכיבות סמיכה. מבלי כוונה מבטי מתגנב מידי פעם לעמיאל, שפשוט מבצע את הפעולות המבוקשות מבלי לדבר יותר מידי. נראה שכמה מהבנים די נלהבים שהוא חלק מהקבוצה, ומנסים לדבר איתו מידי פעם, אבל הוא לא מגיב הרבה, דבר שרחוק שנות אור מעמיאל הצוחק שראיתי עם אחי לא מזמן, וקרוב בהרבה להתנהגותו אליי. קשה שלא לבחון את גופו עטוי המדים, שנראה טוב למדי. אבל לא נראה שהוא העיף אפילו מבט אחד לעברי מאז השיחה באוטובוס, ומבט אחד מוזר ברחבה מקודם.
אנחנו רצים ממקום למקום בזהירות, משליכים את רגלינו מידי פעם לשלולית שעוד לא התייבשה מהגשם שירד עד לא ממזמן. כמו אירוניה מושלמת, גשם חזק מתחיל באחת, והמפקדת מובילה את כולנו אל תוך אחד החדרים שנמצאו קרוב. קבוצה נוספת כבר ישבה בפנים, ובניהם נבו. אני מתלהבת שיוצא לי לראות אותו, בוחנת את גופו עטוי המדים וממהרת לעברו, "החורף מצא מתי להגיע, הא?" נבו מצחקק, ושנינו מתיישבים לצד הקיר. נראה ששום דבר לא הולך להתרחש עד שהגשם לא ייפסק, כך שאנחנו תקועים פה עד להודעה חדשה.
"לא כך דמיינתי את השבוע הזה." אני מודה באוזנו, מחדשת את הקוקו שכבר הפסיק ליפול לקו עורפי, חזרה לקוקו גבוה ומרושל.
"יפה לך מדים." נבו אומר בחיוך, ואני מודה לו בחיוך משלי.
"איילין, המפקדת קוראת לך." קולו המוכר קוטע את השיחה שהתחלתי, ואני מרימה את מבטי אליו. הוא מצביע בראשו אל מחוץ לחדר, ואני מעוותת את גבותיי אך קמה בכל זאת. נבו גם הוא מנסה במבטו להפיק ולו סימן קטן מהבעת הפנים האטומה של עמיאל, דבר שכושל נחרצות. אני שמה לב שהמפקדת אכן עומדת ממש מחוץ לדלת, במקום בו גגון קטן עוד הגן מפני הגשם. אני יוצאת החוצה ומביטה בה, עומדת לצידה אך לא קרוב מידי.
"מה השם המלא שלך?" היא שואלת, והעט שאחוז בידה נד במהירות באוויר.
"איילין כהן." אני משיבה, והיא משרבטת את השם בטבלה שנמצאה במחברת שאחזה בידה.
"יש לך כיוון אליו היית רוצה לפנות בצבא?" היא שואלת שאלה נוספת, ואני מטה את ראשי הצידה בתהייה. היו המון כיוונים שחשבתי עליהם, מחקירה במחלקת השיטור ועד ללוחמה.
"לא." אני משיבה לבסוף, והיא מהנהנת, "איך כאן בינתיים? את מסתדרת?" היא שואלת, ממתינה לתשובה בכנות.
"אני בסדר." אני מחייכת חיוך קטן, למרות שאני מנסה שלא.
"יש בעיה רפואית או קשיים מסויימים שהיית מעוניינת ליידע אותי בהם?" היא שואלת שאלה נוספת, ואני נדה בראשי לשלילה, "אוקיי, אם תצוץ בעיה בהמשך את מוזמנת לפנות אליי בכל רגע, בסדר?" אני כמעט מופתעת שמדובר באותה המפקדת, ומהנהנת, "תקראי לאמיר." היא דורשת. אני מאשרת וחוזרת פנימה, מסמנת לאמיר לצאת החוצה. הוא יוצא בקלילות, כאילו לא היה אכפת לו גם אילו הגגון לא היה קיים, וביקשתי ממנו לצאת אל הגשם.
אני בולעת את רוקי כשאני מבחינה בעמיאל יושב במקום בו הייתי לצד נבו, חוששת שהמצב המביך הזה חסר תקווה. רק שאז לפתע נבו פורץ בצחוק, טופח על כתפו. הוא מחייך גם חיוך חושף שיניים משלו, דבר שכמעט משתק אותי במקומי. אני לא בטוחה האם כדאי לי להפריע לשיחה שמתרחשת, ומחליטה לסוב על צעדיי ולשבת לצד נועה, רק שאז אמיר נכנס פנימה בתוספת למפקדת נמוכת הקומה. אמיר מחייך לעברה חיוך רחב, למרות שהיא מתעלמת ממנו בבוטות. מהרגע שהגענו אמיר מדבר אליה כאילו הייתה עוד אחת מחברותיו לריתוק, ולמרות ניסיונותיה להציג את הדבר כפשע נתעב, נראה שזה עדיין שיעשע אותה. היא מוצאת את מקומה לצד מפקדת הקבוצה של נבו, בעוד שאמיר מתקדם לעברי, "אל תיראי כל כך מאושרת לראות אותי." הוא מחייך חיוך כובש ושולח את ידו לחבק את צווארי, במטרה לפרוע את שיערי.
"שילוב ראוי!" המפקדת צועקת לפתע, ואמיר משחרר אותי באחת. היא מביטה בנו במבט זועף, "כשהסברנו מה החוקים כאן הקשבתם? שאני לא אראה את זה שוב." אני מהנהנת, מעט מופתעת. גם אמיר נראה די בשוק, אבל הוא משתחרר מזה במהירות, "המפקדת, אל תהיי קשה כזאת איתי." הוא מתחנף, מחייך עוד הפעם את החיוך הכובש שלו. "אמיר, תזהר." היא אומרת, וחוזרת לשבת לצד המפקדת האחרת, ובינתיים אמיר מצביע בראשו לפינה פנויה בחדר בה נוכל להתיישב. אני מתקדמת עמו מבלי להביט בעמיאל ונבו, מודה בליבי על כך שהציל אותי מהמצב המביך שממנו חששתי.
"איך אתה מרגיש כאן? לא עוד ריתוק, הא?" הוא מצחקק ומעביר יד בשיערו, "שבוע אחד וחזרנו לשגרה." הוא מושך בכתפיו, ספק אדיש ספק לא.
"תגידי, אני צריך לתת מכות לאחד מהשניים האלה?" הוא שואל לפתע, מטה את ראשו לעבר עמיאל ונבו, שנעצו בי מבט שואל מפעם לפעם.
YOU ARE READING
Blame It On Me
Romance"אתה רואה?" אני מחווה בראשי לעבר כוס הזכוכית שישבה על שולחן המורה, הוא מהנהן בבלבול. "זו כוס האכפתיות שלי." הוא מביט בי שוב, עדיין לא מבין לחלוטין. "הו, תראה," אני קוראת בהתלהבות, "היא פאקינג ריקה!" *-*-*-*-*-*-* סיפורה של איילין כהן, בחורה בת 17.
