אני אחזור ואומר את מה שאמרתי עוד שלוש פעמים נוספות היום, זה הכל באשמתה של מאיה. המוכרות עם החיוך המזויף, המשא ומתן שאוכל לשבת בכל חנות שנייה ואפילו ארוחת הצהריים שממתינה לי כבר שעה, והבטן שלי זועקת אליה, הכל אשמתה של מאיה. אני תופסת בקולב רנדומלי, שתחתיו תלויה שמלה עדינה בצבע סגול לילך, מנסה לתפוס את תשומת ליבה של מאיה ולהעיר אותה לעובדה שאני משתפת פעולה. אבל מאיה שרויה כעת בעולם אחר, היא מתרוצצת הנה והנה, כמות נכבדת של קולבים תלויה על כתפה השמאלית, בעוד ששאריות בד משתרכות בכאב אמיתי על הרצפה תחתיה. שמלה נוספת תלויה על ידה הימנית, והיא בוחנת אותה בקפידה, בודקת האם יש לה מקום בידה העמוסה. לאחר כמה התלבטויות נוספות, ואפילו הרמת מבט קלה לעברי, היא מחליטה להניח גם את האומללה הזו בקרב הנגררות האחרות, ויחד עם השמלה בצבע האודם העמוק היא ממשיכה לצעוד אל עבר הטרף הבא.
"אולי נמדוד?" אני מציעה בייאוש, כשהיא מתקדמת במהירות לקולב עליו תלויה שמלה קצרה בצבע ג'ייד. היא מחליקה מבט לא מאמין לעברי, ובוחנת אותי מכף רגל ועד ראש. אני מטה את ראשי הצידה במחווה מתחננת, ומניחה את ידי מאחורי גבי, על מנת להסתיר את תכולת ידיי.
"שמלה אחת?" היא שואלת בהרמת גבה, לא להאמין.
"שמלה אחת יותר מידי," אני מתקנת בנפנוף אצבע מתנשא, והיא מגלגלת את עיניה.
"תביני אותי," היא מצמצמת את הפער בנינו, ומניחה את ידה על מותניה במחווה שגורמת לכל קולבי השמלות שבידיה להידחס בחוסר אונים אל ערימת השמלות בצבע הג'ייד, "מחר הנשף!" היא קוראת בפניקה, ואני בתגובה פוערת את עיניי בבהלה מעושה, "לא הייתי מוכנה ללכת עם אף אחת אחרת!" היא מוכיחה אותי.
"למרות שאמרתי שאני לא רוצה לבוא..." אני ממלמלת תחת אפה.
"מה?" היא שואלת, וקומצת את אפה הקטן בזעם, "אני רוצה שתיהני מחר, ליני." היא מסבירה בחיוך.
"אני איהנה גם בשמלה השחורה הקטנה שיש לי בבית." אני אומרת בחיוך רחב יותר משלה. אבל הטענה הזו לא מוצאת חן בעיניה, הרי אני מבלבלת לה את המוח כבר מעל לשבוע באותו התירוץ, והיא חוזרת ואומרת, "תני לאומללה לנוח!".
אני צוחקת ללא שליטה לאור תגובה הידועה מראש, ומוחה דמעה דמיונית מקצה עיניי, "ברצינות, יום יבוא ואני אקרע אותה לגזרים." היא מאיימת בקול פסיכי, ואני מעקמת את פניי בבלבול, "את קנית לי אותה." היא נושפת אוויר בבוז, "ולכן אעשה אתה מה שמתחשק לי!" אני מחליטה לתת לה את שלוות הנפש שהיא זקוקה לה, ותופסת באחת מן השמלות הירוקות שעל המתלה, "היא תהיה יפה לך." אני מחייכת אליה בכנות, והיא מהנהנת בשביעות רצון, "היא בהחלט תהיה!" אני צוחקת בחוסר אמונה, ומבלי שתרגיש מובילה אותה לבדי לתאי המדידה. היא הייתה זקוקה לכך שאשתף אתה פעולה, משום שהיא כולה חוששת גם ככה מהדייט הצפוי לה מחר בחברתו של איתמר. אני באמת לא מבינה אותה. הו, לכל הרוחות. חשבתי ללא הפסקה על הנשף המטופש, למרות שאני שונאת את כל הטקסים הרשמיים. הכל בגלל עמיאל, למען השם.
YOU ARE READING
Blame It On Me
Romance"אתה רואה?" אני מחווה בראשי לעבר כוס הזכוכית שישבה על שולחן המורה, הוא מהנהן בבלבול. "זו כוס האכפתיות שלי." הוא מביט בי שוב, עדיין לא מבין לחלוטין. "הו, תראה," אני קוראת בהתלהבות, "היא פאקינג ריקה!" *-*-*-*-*-*-* סיפורה של איילין כהן, בחורה בת 17.
