Blame It On Me

●7-I'm Scorpio, after all ●

פרק חדש, וואו, כמה זמן חיכיתי לפרק הזה! חשבתי על הפרק הזה מתחילת כתיבת הסיפור, ואני מקווה שתאהבו אותו. אז בלי חפירות גדולות מידי, הפרק.
השיר שמדברים עליו בפרק הוא
Matt Simons - Catch & Release
אבל לא הוספתי אותו פשוט כי הוא לא מתאים לי עם כל העלילה בפרק אבל הוא עדיין ממש יפה, ממליצה! תהנו:)

_________

שמלה, יש. נעלי העקב הלבנות שלי, יש. השיער, סביר.

"רוי?" אני קוראת בקול, ומניחה את הגלים הרכים על כתפיי ברכות, "איפה רוי?!" אני קוראת שוב לאחר שאני לא מקבלת מענה. לעזאזל, רק לפני דקות ספורות הוא התרוצץ הנה והנה, לבוש מכופתרת לבנה ותחתוני בוקסר שחורים ושאל אותי על השיער שלו ועל כך וכך. איפה הוא עכשיו?
"מותק?" ראשה של אמי מציץ קלות מהדלת, ואני מזמינה אותה להיכנס פנימה בזמן שאני מורחת גלוס שקוף על שפתיי האדמדמות.
"את נראית נהדר." היא מעבירה את מבטה על הופעתי, ומחייכת בכנות. אני נושפת בהקלה ומודה לה, עוברת למרוח מסקרה קלה על ריסיי השופעים, "ורוי?" אני שואלת.
"הלך לאסוף את נטלי, מותק." אני מהנהנת בהבנה. נטלי הייתה בת הזוג של רוי לנשף הקרב, ובת הזוג שלו במשך שנה שלמה, עם פרידות שהתרחשו בערך כל יומיים. לא שנאתי אותה. כלומר, היא די הייתה שטחית ודרשה מרוי מעל ומעבר, אבל רוי אהב אותה, אז לא הטרדתי אותו במחשבותיי.
"והשעה?" אני סבה על עקביי להביט בה, והיא מציצה בשעון שעטף את פרק כף ידה, "חמישה לשמונה." אני מהנהנת בשנית, ומתיישבת לצידה על מיטתי.

"רוצה לשמוע שיר שמצאתי?" אני שואלת, ונשכבת אחורנית במיטתי. אמי מהנהנת, ונשכבת גם היא. אני תופסת בנייד שנח על כרית מיטתי, ומאט סימונס מתחיל לזמר בנחת את השיר "לתפוס ולשחרר". וכך שתינו שכובות על מיטתי, מביטות במנדלה בצבעי השקיעה המצוירת על תקרת חדרי. נהגנו לעשות זאת פעמים רבות, אמי מקשיבה לשירים שאני מוצאת. מידי פעם הייתי מוסיפה את דעתי על השיר, אבל הפעם אני מחליטה פשוט להביט בתקרה ולהירגע. וזה בהחלט מרגיע אותי. עד לרגע שצלצול קל בדלת מעיר את שתינו מהבהייה הממושכת, "הגיע הזמן." היא מחייכת בהתלהבות, וניגשת לפתוח בפניי את דלת חדרי. אמי מתרגשת יותר ממני, היא התלהבה לגמרי על עמיאל והמראה שלו, כך שכל פעם שהגיע לפתח ביתנו הייתה מבחינתה סיבה לחגוג.