Blame It On Me

●1-Freddy Kruger●

כןכן, אני מתחילה סיפור חדש, יאיי ! :) 

אני כבר הגעתי למחצית הספר "שתיקה", ולכן יש לי זמן בשביל להתחיל סיפור נוסף, אני מקווה מאוד שתאהבו אותו! הוא סיפור קליל יותר מ"שתיקה" שמאוד כיף לי לכתוב, כי אני באמת צריכה קצת להשתחרר אחרי שעות על גבי שעות של לימודים מבאסים\:

אשמח מאוד לדעתכם!

_______

רוגע. הייתי רגועה באופן מוזר למדי, כאשר התכרבלתי בשמיכות, וקירבתי אותם עד קצה אפי בקור. אך מדוע הרגשתי כזו רגועה ברגעים הללו? כאילו אין כל דבר שעליי לעשות?

צלצול הפלאפון קטע את מחשבותיי, ואני גיששתי בשידה שלצד מיטתי בנמנום, עד שהגעתי אל הנייד והרמתי אותו אל אוזני באטיות.
"הלו..." הקול שלי נשמע מזעזע יותר ממה שחשבתי, לכל הרוחות, מי מפריע לאדם כשהוא ישן?
"ליני, שלא תעזי לומר שאת עוד ישנה!" קולה של מאיה חודר אל מוחי אט אט, ובועת הרוגע שאפפה אותי מתפוצצת בן רגע שאני מקפצת מן המיטה בבהלה.
"לכל הרוחות, כמו שחשבתי!" היא נוזפת בי, אך אני מגלגלת את עיניי ופותחת את הארון, מוציאה את הג׳ינס והסריג הראשונים שאני מוצאת.
"לכי לכל הרוחות המזדיינות, מאיה." אני משיבה ברוגע, וצועדת אל חדר האמבטיה, "נתראה, טיפשונת." ובכך היא מנתקת את השיחה, ומותירה אותי מתרוצצת במהירות ברחבי הבית, כאשר מברשת השיניים תחובה בפי ואני משתחלת בקיפוץ אל תוך מכנס הג׳ינס המשופשף שהוצאתי. אני גולשת אל תוך סריג ב׳ז רחב שהיה גדול עליי בכמה מידות, ונועלת מגפיי ניטים שחורים שעוד עמדו מחוץ לארון, בתוספת לכובע גרב שחור שהסתיר מעט מהזוועה שהתחוללה על ראשי.

אסור היה לי לאחר פעם נוספת, המנהל אמר שזה יהיה הסוף שלי אם כך, למרות שמאוד השתדלתי. הוא היה רחמן איתי, ותמיד דאג להעלים עין, כיוון שהציונים שלי היו אלו שהחזיקו אותו מליפול לקרשים, וחוץ מזה, היו לי קצת הנחות פה ושם. אבל הוא אמר שעוד איחור אחד שכזה בבקרים יביא להשעיה של יום אחד. הוא חזר כמה וכמה פעמים שמדובר בטובת הכלל, ועוד שיט של מבוגרים, אבל מה אשמתי שהטרמפ שלי תמיד עוזב עוד לפני שאני פוקחת עיניים?

אני מוכנה לאחר חמש דקות בדיוק, והשעון מציג שהשעה חמישה לשמונה. חמש דקות להגיע אל בית הספר? הדבר גובל בבלתי אפשרי! זו הייתה הליכה של עשר דקות לפחות. אני מוציאה שקית שוקו מן המקרר ומכניסה אותה לתיקי, ומניחה את תיק הג׳ינס על גבי, כאשר אני עוזבת בחופזה את הבית. אני רצה כרגע, כלומר, אני הנעתי את רגליי במהירות המרבית בשביל להספיק! אמנם זה נראה כמו משימה די פשוטה, אך בקור המחריד של חודש פברואר, בתוספת לכביש חלקלק ומגפיים גרועים, הייתי על סף שיגעון.

אני מגיעה אל שער בית הספר מתנשפת, וכמעט תולשת את כל שיערות ראשי כשהשומר אומר באכזבה: "איחרת, פעם נוספת." כשאני מבינה שזה לא מאוד משנה, כי איחרתי גם כך, אני מרשה לעצמי להסיר לרגע את הכובע, ולסרק את שיערי החום בין אצבעותיי. הוא הגיע עד לכתפיי, והיה לו תלתלים קלים. למזלי אני רואה שהוא לא נפוח מידי, וכובע הגרב חוזר לראשי. אני מוציאה את שקית השוקו מתיקי ומחזירה אותו לגבי, וצועדת בקלילות אל תוך בית הספר.
מצב הרוח שלי השתנה במהירות, כי כבר פתאום לא אכפת לי. לא אכפת לי להיות מושעת, מה רע לי יום אחד בבית? סוף סוף יום שלא אצטרך להתחנן לרוי.