תתאספו בכיתה אחרי הצלצול, הפעם אין הברזות. חשוב.
זה היה דור, המחנך של הכיתה שלנו. דור היה עוד בתחילת שנותיו כמורה לחטיבה הגבוהה, בן עשרים וחמש שהיה נחוש בדעתו לא לאמלל את תלמידיו. ולכן, הדבר הראשון שהכריז ביום שחצה את הגבול המסוכן אל תוך הכיתה הרועשת ביותר בשכבה, היה ששיעורי חינוך יקראו מרגע זה ואילך שיעורי חירום, ואם לא היה נושא טעון, דור שחרר את כולם הביתה. בראש ובראשונה דור היווה חבר לכל אחד ואחד מתלמידיו, הוא זכה בכבודנו דרך דיבור בגובה העיניים, ולא על ידי התנשאות ודיבור קשוח. זה היה הקוד ששאר המורים בשכבה לא הצליחו לפצוח, וכך הם נותרו המומים בכל פעם שגילו כמה שקטים אנו יכולים להיות בחברתו של דור. שום פלאפון לא היה בקרבת עין, כולנו כיבדנו את דור, הוא זכה בכך ביושר.
"כנראה יש לו משהו חשוב לומר, הא?" מאיה מהרהרת, בעוד שהיא נוגסת בעצלתיים בכריך הנוטלה שאחזה בידה. אני מהנהנת בחוסר מעש, מבטי מקובע על נקודה בלתי מוגדרת בקיר שלפני, שמחשבותיי נודדת הלאה מכאן.
"רוי סיפר שכל מה שעשית בסוף השבוע היה לישון. ולפעמים, כשממש התפרעת, גם לקחת איזה נשנוש מהמטבח ואכלת אותו כל הדרך בחזרה למיטה." מאיה מקטרת בעקשנות, נואשת לשמוע איך ביליתי בליל חמישי האחרון. הנשפים תמיד ארכו בסופי השבוע, כך שקיבלנו את ימי שישי כחופש ובילינו סוף שבוע שלם בהתאוששות שלאחר הלילה-המזעזע-בטירוף-הזה.
"איתמר נישק אותי." אני מהנהנת בשנית, לא מסירה את עיניי מהבהייה חסרת התכלית, "ואז רוי בא ונתן לו בוקס בפרצוף." אני מהמהמת מבלי להקשיב, משום שאני בטוחה שמאיה מפטפטת כעת על הנשף מתחילתו ועד תומו. "ואז משום מקום ג'סטין ביבר הגיע חמוש בבגט ענקי, כשהוא רכוב על חד קרן, והוא שר כל הלילה בייבי בייבי עד שהאנשים קפצו מהגג." אני נועצת בחברתי מבט, שהמילים שלה חודרות אל תוך מוחי.
"הו, תודה רבה באמת, לפחות אני יודעת שלחלק את מקשיבה!" היא מניפה את ידיה לאוויר בכעס, ואז מניחה את כריך הנוטלה על השולחן, לפני שידה מוצאת את מקומה תחת סנטרה במחווה מיואשת.
"נו, אמרה לך משהו הישנונית?" רוי מגיח לפתע אל תוך הכיתה, ומתיישב על השולחן שלו, הממוקם בדיוק מאחורינו. מאיה נושפת אוויר בבוז, ומניחה לשיערה לחזור לאיטו אל קדמת פניה, "כלום, אפילו החלק שנתת לאיתמר בוקס בפנים לא העיר אותה מהבהייה הדפוקה."
"מה?!" אני קוראת בקול מזועזע, מצליחה למשוך אחרי את מבטם של מאיה ורוי כאחד.
"אוקיי, זהו. היא מקשיבה." רוי מהנהן, ושולח את ידו אל כריך הנוטלה של מאיה, על מנת לתת בו ביס מורעב בהחלט.
"נתת לו בוקס?" אני שואלת בשנית, עדיין לא בטוחה האם זה היה פרט מידע נוסף שנועד לעורר את תשומת לבי. רוי מושך בכתפיו באדישות, פותח את פיו על מנת לנגוס שוב בכריך, אך מאיה ממהרת לחטוף אותו מידו ולנגוס בו ברעבתנות, "קמצנית." הוא נוחר בבוז. "שמן." מאיה מחזירה לו בהערה משל עצמה.
"אז היה מכות, או שלא?" אני נהפכת חסרת סבלנות, ומטיחה את ידי כמה פעמים בירכו של רוי על מנת לעורר את תשומת ליבו. "הוא אידיוט עם תעודות." הוא מושך בכתפיו שוב, ואני קולטת כיצד מאיה מגלגלת את עיניה, "אז נתת לו בוקס, כי הוא אידיוט?" אני ממשיכה את דבריו, על אף שאיתמר לא היה אידיוט כלל וכלל. ההפך היה הנכון. איתמר היה ג'נטלמן מוחלט בכל הנוגע להתנהגותו, ויתר על כן, היה אחד מהתלמידים היותר חכמים בכיתת יא-3.
"לא, אבל הוא עדיין אידיוט." אני מגלגלת את עיניי באדישות, וחוזרת להניח את ראשי בין ידיי על שולחני.
YOU ARE READING
Blame It On Me
Romance"אתה רואה?" אני מחווה בראשי לעבר כוס הזכוכית שישבה על שולחן המורה, הוא מהנהן בבלבול. "זו כוס האכפתיות שלי." הוא מביט בי שוב, עדיין לא מבין לחלוטין. "הו, תראה," אני קוראת בהתלהבות, "היא פאקינג ריקה!" *-*-*-*-*-*-* סיפורה של איילין כהן, בחורה בת 17.
