האווירה באנדרוס הייתה טובה כרגיל, קרקושי צלחות נשמע מכל פינה ומוזיקה יוונית שקטה הנעימה את הזמן. הקטור, בעל המסעדה, היה יווני מובהק שהתעקש להקים מסעדה באווירה ביתית. לבן היה צבע דומיננטי במקום, שולחנות העץ, כמו גם הכיסאות, נצבעו לבן משופשף. פינות ישיבה נמוכות נמצאו גם כן לצד החלק החיצוני של המסעדה שהכיל ערסל וזולות קטנות. הקטור הצליח במשימתו להשוות למקום מראה של בית, ועל כן המקום תמיד היה גדוש ומלא שמחת חיים. זו אחת הסיבות שבחרתי במקום כמקום עבודתי, ולמזלי השתלבתי במהירות.
"לין, תזיזי את התחת שלך הנה!" מתן קורא בקול קשוח, על אף שאני מזהה צל של חיוך על פניו כשאני מתקרבת לעברו, והוא נותן לי כיף קטן. מתן היה אחראי המשמרת הטוב ביותר שיכולתי לבקש. הוא עובד באנדרוס כבר למעלה משנה, וכעת העביר את זמנו במקום עד למועד גיוסו, שעתיד היה להתקיים בעוד כחצי שנה. שיערו השחור היה קצוץ מאז ומתמיד, וזה הקנה לו מראה בוגר אפילו יותר משהיה. "אני אהרוג את עדן היום." הוא אומר בבוז, משליך לעברי את הסינר הלבן מאחורי הדלפק, שתאם לטי-שירט הלבנה גם כן, ואני קושרת אותו סביב מותניי בנעם, "היא הלכה רק עשרים דקות מוקדם יותר, אתה מגוחך." אני מצחקקת, למרות שאני יודעת שלא זו הייתה הסיבה שהוא נחוש בדעתו להרוג את עדן, עדן קראה באוזננו עוד משלשום על פשר תוכניותיה הזדוניות. "היא הלכה להתארגן," מתן מסביר, ואני מהנהנת, "לקראת ארוחת הערב עם ההורים שלה." שחר משלים את דבריו, ועיניי נמשכות לעבר הברמן שמזג כעת לימונענע גרוס אל תוך כוס זכוכית גבוהה. אני מביטה בו ופורצת בצחוק, "אתה תעבור את זה," אני מבטיחה, מלגלגת בהנאה כשעיניו החומות של מתן נמלאות דאגה מהמפגש הצפוי עם הוריה של עדן, שאיתה יצא מזה שלושה חודשים.
"עדן הטמבלית מזיינת לנו את המוח כבר יומיים, אתה כל כך אידיוט." שחר אומר בשוויון נפש. שחר, הגדול מבנינו היה כבר בן עשרים ושלוש, לאחר שחרורו מהצבא. הוא היה זקוק לכסף על מנת שיוכל להתחיל בלימודי אדריכלות, ובינתיים העביר את זמנו בחברתנו, עם זקנקן קטן על פניו ושיער שהיה ארוך מספיק כדי להיאסף בקוקו פונפון קטן בקודקוד ראשו.
"אני אנכה לך את זה מהמשכורת, היפי מחורבן." מתן מאיים.
"טוב רבותיי, השיחה אמנם עולה על גדותיה עם אמרות חכמה שאין כמותם, אבל עליי לעבוד. אם לא, ההיפי המחורבן לא יהיה היחיד שיקבל תלוש משכורת מעפן." שחר מהנהן בראשו באיטיות, שולח אותי לדרכי עם עיניו התכולות כים.
הזמן חולף במהירות. אני בקושי מתפנה להעיף מילה או שניים עם שחר בין הזמנה להזמנה. שולחן עוזב ושולחן בא, וכיס הטיפים שבסינרי מתמלא במהירות. אני לוקחת הזמנות ומגישה מנות זמן ארוך, מבחינה מהצד במתן עושה כמותי, כמו גם גל וחן שעבדו בקצה האחר של המסעדה.
"יו איילין," ראשו של אגם מבצבץ מבין הכלים, כשהוא תופס בצלחת הריקה שאני מגישה לעברו ומגיש לי צלחת עמוסה פנה ברוטב שמנת פטריות, "מאז שהלכת החיים משעממים." אני מצחקקת בהנאה. בתחילת עבודתי עבדתי בצד האחר של המסעדה, המטבח. שטפתי שם כלים לצד אגם, שהיה טבח, יחד עם השף והטבח הראשי. היום תמר מילאה את מקומי מאחורי הכיור, בעוד שאני פיזזתי הלוך ושוב לאורך המסעדה.
"אתה תמיד איתי בלב." אני מעודדת אותו בקריצה, לפני שאני מעמיסה על מגשי את צלחת הפסטה, נותנת לאגם לשרברב לעברי שפתיים במתיקות, ולצחוק נוסף להיפלט מבין שפתיי.
YOU ARE READING
Blame It On Me
Romance"אתה רואה?" אני מחווה בראשי לעבר כוס הזכוכית שישבה על שולחן המורה, הוא מהנהן בבלבול. "זו כוס האכפתיות שלי." הוא מביט בי שוב, עדיין לא מבין לחלוטין. "הו, תראה," אני קוראת בהתלהבות, "היא פאקינג ריקה!" *-*-*-*-*-*-* סיפורה של איילין כהן, בחורה בת 17.
