לא הייתי מגדירה את שיעור הנהיגה שלי כהצלחה אמתית, אך גם לא ככישלון מוחלט. לא הייתי לחוצה במיוחד עד הרגע שבו הרכב האפור החנה למולי. זו הפעם הראשונה שאני נוהגת, לעומת רוי, שידעתי שהספיק לשבת מאחורי ההגה עוד לפני שיעורי הנהיגה פעם או פעמיים. כשהרכב חונה על סף דלתי אני מודה לאל ויורדת מהרכב במהירות. ריח טוב משתלט על אפי עוד ברגע שאני פותחת את הדלת, ואני שואפת אותו בהנאה, "האוכל מוכן?" אני שואלת, וממהרת אל המטבח. אני צופה ברוי מניח את תפוח האדמה בתוך השמן, מחייך חיוך קל, "לא, התחלתי להכין את האוכל רק לפני עשר דקות, את באמת כבר רעבה?" אני מעקמת את אפי ומתקדמת אל המקרר, לוגמת מבקבוק מים שישב במקרר בהנאה, מתענגת על הקור שעוטף את גרוני.
"איכס, גם ככה קר, תשתי מים נורמליים." רוי מבקש, מצביע על בקבוק מים נוסף שהשאיר מחוץ למקרר מספיק זמן בשביל שהאדים שעטפו אותו ייעלמו כלא היו.
"רק קרים עד קיפאון בשבילי, תודה רבה." אני מצחקקת, לוגמת בשנית מהבקבוק.
"אני רעבה." אני מודה בנשיפה, מפזרת את הקוקו ומנערת את שיערי.
"השעה רק שתיים עשרה." רוי מזכיר לי, ומצביע בראשו לעבר השעון שתלוי במטבח.
"אני רעבה כשאני מסיימת ללמוד, תהא השעה אשר תהא." אני אומרת את מה שכבר ידע, וטרח לומר לי פעמים רבות שמדובר רק בפסיכולוגיה, ואני יכולה להמתין אם ארצה. אבל לא רציתי, ולכן כבר עכשיו רוי מזג לקערות מכובדות צ'יפס תוצרת בית, בתוספת לשניצלונים חריפים שיצאו מהשמן אחד אחר השני ונכנסו לקערה הנוספת. כשזה נגע לצ'יפס ושניצלים אף אחד מאיתנו לא נזקק לצלחת. הפכנו את הקערות למסורת, כששתיהן יושבות בנוחות בנינו על הספה, ואנחנו מנשנשים בעזרת הידיים תפוח אדמה ועוף מטוגנים, בעוד שאנחנו צופים בפרק של חברים. אני לוקחת את הקערות איתי במהירות אל הספה, ומכוונת את השידור לפרק שאהבתי במיוחד.
"תבוא, או שאני אוכל בלעדייך." אני צועקת בצחקוק, שומעת את צעדיו הנמהרים, כשהוא מניח על השולחן הפינתי זוג בקבוקי מים, שאת האחד עטפו אדים מכל צידיו.
**
אני מביטה מהחלון בשולי הכביש, צופה כיצד הם מתרחבים ומצטמצמים במהירות יחד עם תנועת האוטובוס. מאיה ישנה על ברכיי, וידי נחה על גבה. היא אמרה שטל שוב גזלה ממנה שעות שינה חשובות, והיא זקוקה לכל האפשר לפני השבוע שמחכה לפנינו. האזניות שתחובות באוזניי מנגנות שיר שהכרתי לפני כמה ימים, ועוד שמעתי אותו שוב ושוב ללא הפסקה, בזמן ששפתיי נעות ללא קול, שרות את המילים בהנאה. חיכיתי זמן רב לגדנ"ע, לא בטוחה בדיוק מה הסיבה המדויקת. אני חושבת שהרבה מזה היה הרצון שלי ללבוש את המדים המהוללים, לבדוק האם הם באמת כאלו שובים בקסמיהם. כל כך עד שייעלם ממני הרצון לשוב לביתי במשך שלוש שנים רצופות.
מגע קל בכתפי מקפיץ אותי כהוגן, וגם את מאיה, שפוקחת חצי עין בעייפות, ובתגובה לבקשה שהאדם מעליה אמר, היא קמה בנמנום למקום אחר. אני עוקבת אחריה במבטי, מבחינה כיצד היא מתיישבת לצד רוי, מניחה עליו את ראשה ומיד נרדמת שוב. אני קופצת שוב שאוזניה אחת נתלשת מאוזני, מבחינה לבסוף בבחור שישב לצידי.
"אפשר לדבר?" הוא שואל, ולמרות שעיניו נראות כאילו מקווה שאענה בחיוב, טון קולו אומר שתשובתי לא באמת חשובה לו. לא כמו לפני שבוע, בכל מקרה.
אני מהנהנת, תולשת את האוזניה האחרת מאוזני ומלפפת את החוט סביב הפלאפון במהירות.
YOU ARE READING
Blame It On Me
Romance"אתה רואה?" אני מחווה בראשי לעבר כוס הזכוכית שישבה על שולחן המורה, הוא מהנהן בבלבול. "זו כוס האכפתיות שלי." הוא מביט בי שוב, עדיין לא מבין לחלוטין. "הו, תראה," אני קוראת בהתלהבות, "היא פאקינג ריקה!" *-*-*-*-*-*-* סיפורה של איילין כהן, בחורה בת 17.
