אני עוצמת עין אחת ומביטה דרך העינית בגבעות החול שנמצאות למולנו. הלב שלי דופק כמו משוגע, ואני מרגישה אותו מאיים לפרוץ מתוך גופי. זה כלי שנוצר ונועד כדי להרוג אנשים, יש סיבה להתייחס לכך ברצינות. קולה של המפקדת שלי מתנגן שוב ושוב במוחי. שריקה מוזרה מציפה את אוזניי בשל האוזניות העבות שנחות עליהן, ואני יורה בפעם הראשונה, מוטחת אחורנית מעוצמת הדף. וכך גם בפעם השנייה והשלישית. הדם שלי רועש וגועש באוזניי, בידיי, אני גדושה בכמויות אדירות של אנדרנלין. ואז אני עוצמת, נושמת במהירות ומחכה שיבואו ויאשרו לי להסתובב. אני לא בטוחה כיצד הרגליים שלי מצליחות לתפקד, אבל אני בכל זאת מצליחה לקום. אני מביטה בעמיאל שעדיין שכוב לצידי, הוא מהדק את שפתיו ברצינות, ויורה את הכדור האחרון. נראה שההדף לא משפיע עליו כמעט בכלל, מה שגורם לי להיראות כמו בדיחה. כשהוא משתחרר מהאקדח הוא מעביר את מבטו אליי, ואני מודה לאל שהאוזניות חוסמות כמעט כל צליל שמגיע לעברי. אני נושמת נשימה עמוקה כשכולם מובלים אל מחוץ למטווחים, מרגישה כיצד השמיעה חוזרת אליי במכה.
"את בסדר?" הוא מופיע לצידי לפתע, ואני קופצת בהפתעה. היינו הקבוצה היחידה מכל בית הספר שלנו שנסעה כה מוקדם למטווחים, משום שעוד היינו צריכים לחזור לפני ארוחת הצהריים למשמרת שלנו בחדר האוכל. וכך מצאנו את עצמנו כבר בשעה שמונה וחצי בבסיס המטווחים, שנמצא במרחק של כחמש דקות נסיעה מהבסיס עצמו.
"היי, איילין?" הוא מתעקש להבין מה אני חושבת, כשהקבוצה הבאה למטווחים עולה מעלה, ובניהם נעה, ששולחת לעברי חיוך לחוץ. אני מתיישבת מתחת לסככה, מנסה לחשוב על מה שקרה. זה היה כיף, לא אשקר. אבל משום מה, ידיי עדיין רעדו. אני תוחבת אותן בין ברכיי, מתעקשת לעצור את הרעד המעצבן.
"הכל בסדר איתך?" הוא ממשיך, ואני לא מבינה מה הוא רוצה.
"אתה מוכן לשחרר, עמיאל?" אני מביטה בו בכעס, מנערת במהירות את הרעד שהצליח להגיע עד למיתרי קולי.
עיניו התכולות מביטות בי כמעט בתימהון. אני נשאבת לזמן לא מוגדר לצבע שאני יכולה לתבוע בתוכו. לרגע אני אפילו מתחילה להתחרט על מילותיי, אך מהר מאוד אני מתעשתת. משום מה הוא מאוד לא החלטי ביחסו אליי, אבל אני מצליחה לחוש אשמה כשאני מתפרצת עליו. למדתי לקבל את חוסר ההחלטיות של עמיאל כחלק מתכונותיו הבלתי נפרדות, אולם זה לא מנע ממני להתעצבן בכל פעם שהפך פניו.
"אני מוכן לשחרר," הוא מגיב לפתע, כמעט פגוע, אבל עדיין אדיש כמו תמיד, "השאלה האם זה באמת מה שאת רוצה." הוא מגיב שוב באותו הביטחון שתמיד נהג לאפוף אותו.
"לא הייתי מבקשת אם לא." אני מתעצבנת מעט, מבחינה שהרעד חלף ואת מקומו החליף מבטי האטום.
"אוקיי." הוא משחרר מיד, מוציא מכיס החולצה סיגריה ותוחב אותה לפיו. המפקדת היחידה שנמצאה באזור לא ראתה, או שהחליטה להתעלם, אולם כך או כך, כעת הוא שאף את האוויר הרעיל ושחרר אותו בחדות. אני משתדלת לא להתעסק בשפתיו שנסגרו סביב הסיגריה, או לידיים שלו. אני חושבת מה אם יכולתי לנעוץ את ידיי ממש עכשיו בשיערו, להרגיש את השיער הארוך-לא ארוך, לעומת השיער שהגיע עד לכתפיו. אני זוכרת את היום הראשון שראיתי אותו, עם אותו המבט שבעזרתו היה בטוח שביכולתו לטרוף את כל העולם. הוא היה בטוח בדעתו, ונראה שלא הפריע לו כלל וכלל שקיבל יחס טוב יותר בבית הספר החדש. להפך, ממה שהספקתי לראות בהמשך, הוא לא חשש לדרוש דברים שהיו הרבה מעבר למה שהגיע לו בתור תלמיד יא מהשורה. אבל משום מה אף אחד לא התלונן, אולי כי חשבו שעם מראה אלוהי כזה החיים מעניקים לך גם שק כבד של ביטחון עצמי. אני חושבת על כל מה שקרה בזמן כל כך קצר, מהרגע שהבחור בעל העיניים המהפנטות והשיער הנהדר חדר לחיי הכל השתנה במהירות. מהקרירות שהשקיף כלפיי ועד לאותו הזובור. ואז היאכטה, שעם כל הזמן שעובר, אני עדיין לא מאמינה שזה קרה. למה לכל הרוחות הוא עשה את זה?
YOU ARE READING
Blame It On Me
Romance"אתה רואה?" אני מחווה בראשי לעבר כוס הזכוכית שישבה על שולחן המורה, הוא מהנהן בבלבול. "זו כוס האכפתיות שלי." הוא מביט בי שוב, עדיין לא מבין לחלוטין. "הו, תראה," אני קוראת בהתלהבות, "היא פאקינג ריקה!" *-*-*-*-*-*-* סיפורה של איילין כהן, בחורה בת 17.
