Blame It On Me

●12-Confused●

אני לא מספיקה לענות בזמן שמחיאת כף מעוררת את כולם משיחותיהם, "קבוצה חמש, הגשם פסק, זה הזמן שלנו לצאת החוצה!" המפקדת שלנו הייתה היחידה שהראתה סימני עזיבה, בזמן שהאחרת המשיכה להתיישב בנחת.
"אנחנו נמשיך לחדרים שלכם, מתנה חד-פעמית, רק בגלל שהגשם צפוי להמשיך במשך כל הלילה, ולמחרת תעזבו לאוהלים." כולנו מתרוממים במהירות, וצועדים אל מחוץ לחדר. נבו שולח לעברי חיוך קצר, ואני מקבלת אותו בהנהון מוזר. אנחנו הראשונים לצעוד עם המזוודות המתגלגלות במורד שביל הגישה, מעבר לחדר האוכל, לשורה של חדרים. מספירה מהירה אני מבינה שיש רק ארבעה חדרים בסך הכל, בעוד שזוג חדרים צמודים מופרד מהאחרים בעשרה מטרים של רחבה.
"החדר הימני ביותר זה החדר של הבנות, החדר הימני מזוג החדרים השמאליים הוא של הבנים. יש לכם חמש דקות בדיוק להכניס את המזוודות לחדרים ולהתאסף פה בחזרה. אפ!" ובמהירות כולנו עולים לחדרים שעל הגבעה הקטנה, מתפזרים בחיפזון. החדר די גדול, ולהפתעתי כבר יש שם מספר מזוודות. אני מבחינה לפתע בכמה מהבנות מהשכבה, כנראה בנות קבוצה אחרת, שבינתיים יושבות בשעון על הקיר ומפטפטות בניהם. אני תוהה היכן המפקדת שלהן, אבל ממהרת אל מחוץ לחדר בכל מקרה.
כולם מתאספים בפחות מחמש דקות למטה, והמפקדת מהנהנת בשביעות רצון, "אנחנו נלך עכשיו לקחת מזרנים, אני רוצה שנעמוד בשני טורים מופתיים כל הדרך וגם בזמן חלוקת המזרנים, כך שבכל פעם שני רק ארצה להסתובב אני אוכל לעבור בין הטורים בקלות. אני רוצה שתעמדו ישר כך שאראה רק את אלו שבשורה הראשונה, יש מבין?" לוקח לנו בערך דקה להסתדר באופן מדוייק כפי שרצתה, ומשום מה אני בטוחה שברגע שנתחיל ללכת הכל ייעלם.
אני צודקת בהחלט, משום שבשניה שרגלינו מתחילות לנוע על הקרקע אנחנו הופכים למעין גוש-טורים לא מוסבר שכזה. אני שמה לב בינתיים לקבוצה של נבו מתקדמת לעברנו, לעבר החדרים. כשמבטינו מצטלבים נבו מוציא לשון ואני מצחקקת בשקט, ממשיכה לצעוד אחרי קבוצתי. אנחנו מתקדמים בדרכים שעדיין לא הספקתי להכיר, ואני תוהה האם היא פשוט מנסה להיפטר מכולנו. אבל לבסוף אנחנו מגיעים למכולה בקצה הבסיס, ושם קבוצה נוספת עמדה בשני טורים מושלמים, בעוד שכל זוג בתורו ניגש לקחת מזרן מתוך המכולה. כשאנחנו עומדים עם פנינו למכולה אותו הדבר בדיוק מתרחש גם אצלנו, ואט אט כל אחד אוחז בידו במזרן לא עבה במיוחד שילווה אותנו למשך הלילה הזה.
הדרך חזרה מתנהלת גם היא בגוש, ונראה שלמרות דרישתה הנחרצת, המפקדת מעדיפה שלא לשים לב לכך. אנחנו מתפזרים על מנת לשים את המזרנים בחדרים, ומשוחררים לשעת הת״ש שלנו, שלאחריה שיחת סיכום יום וכיבוי אורות.
אני ונועה אוספות בשקית את הפיג׳מה והבגדים ומתקדמות במהירות לעבר המקלחות, בתקווה להתקלח כמה שיותר מהר, ולחזור לדבר עם חברים ולעדכן את המשפחה מה קורה. כשאני מגיעה מאיה כבר שם, סוחטת את שיערה בנחת.
"כבר התקלחת, הא?" אני מכווצת את אפי בקנאה, והיא מצחקקת.
"יש לנו מפקדת נוראית, לין, היא פשוט אשתו של לוציפר!" אני צוחקת בקול, תוך כדי שאני נעמדת לצד אחת המקלחות וממתינה. נועה כבר מספיקה לקלוט מקלחת פנויה, ונעלמת פנימה.
"היא פשוט העמידה אותנו בהקשב במשך עשר דקות בשיא הגשם! והכל כי איחרנו בחמש דקות אחרי ארוחת הערב!" אני מצקצקת בלשוני בהנאה. ניגשת למקלחת שהתפנתה, ושמחה על המהירות, "פשוט... תהני." אני דורשת ממנה, ומסיטה את הוילון.