Blame It On Me

●10-Let It Go●

"איילין," קולו של מתן לוחש מאחוריי, בזמן שאני מניחה את קערת הפסטה בשולחן של זוג בני נוער, שכמעט הייתי בטוחה שהיו בשכבה שלי.
אני מפנה את מבטי בשאלה, והוא מחווה במבטו לפינה מרוחקת באזור השירות שלו, "מישהו שם ביקש אותך." אני מהנהנת באיטיות, מתקדמת לעבר השולחן. כתפיו הרחבות בלתי ניתנות להתעלמות, בעוד שהוא מביט מבעד לחלון בשקט.
"מה?" אני ניגשת ישר ולעניין, מניחה תפריט למול עיניו.
"את תמיד כזו תוקפנית כלפי הלקוחות?" הוא מפנה את מבטו לעברי, עוטה על פניו חצי חיוך שמחמיא לו בהחלט.
"רק כלפי אלו שאני לא מחבבת."
"את לא מחבבת אותי?" הוא שואל, כמעט פגוע.
"אני אמורה?" אני משיבה בהפתעה, כנה לחלוטין.
"לא, צודקת," הוא משפיל את ראשו לעבר התפריט, מרפרף בעיניו כמה פעמים בחוברת המושקעת, "שוקו מקופלת לבן, ואם אפשר, תפזרו מעט קקאו על החלב." הוא מחליט על הזמנתו, ואני מהנהנת בנוקשות, חוטפת את התפריט בחזרה וממהרת אל שחר.

"שוקו מקופלת לבן." אני יורקת את ההזמנה מפי בכעס, לא בטוחה לחלוטין מדוע הגיע הנה.
"מי זה הטמבל הזה?" שחר מעקם את פניו בסלידה, בזמן שהוא מתקדם אל עבר מכונת הקפה להרתיח חלב.
"תלמיד חדש." אני מתמצטת, לא מוסיפה מילה על הלילה שהוביל אותי לא לחבב אותו במיוחד.
"ומה הכעס כלפיו?" הוא שואל בכנות, מניח את המקופלת הלבנה בתוך הכוס ומניח לה לשקוע בנחת, כך שרק קצהה מבצבץ מעלה, "תוסיף קקאו," אני זורקת את ההערה, בזמן שאני מעיפה מבט נוסף לעברו. הוא עדיין מביט מהחלון החוצה, כאילו בוחן את השמיים האפלוליים. המחשבה על לשכוח הכל עולה במוחי מידי פעם, אך אני שוללת אותה מיד. אני לא מסוגלת לשכוח את חוויות אותו הלילה, גם אם אתעקש על כך בכל כוחי.
"תיזהרי לא לשפוך את זה. את יודעת, בטעות." שחר קורץ לעברי, שם את הצלוחית על המגש שהספקתי להניח על הבר קודם לכן.
אני מתקדמת לעבר השולחן, כמעט מטיחה את השוקו למול פניו, משתדלת שלא תעוף ולו טיפה מהכוס, "זה לא אזור השירות שלי," אני אומרת, לא בטוחה מדוע.
"קלטתי, פעם הבאה אני אלך לקצה השני." הוא מביט בי בעיניים כנות, שמתחננות בכל כוחן שפשוט אשכח מהכל.
"אולי לא תבוא בכלל?" אני תוקפת.
"את לא צריכה להיות כזו גסת רוח," הוא מושך בכתפיו, בוחש בכוס בעזרת הכפית ומניח לחלקי שוקולד לבן וערבוב קקאו לצבוע את החלב החם.
"אז איך להיות, עמיאל?" אני שואלת, לא מצפה כלל לתשובה.
"תהיי כמו הימים שאחרי הזובור, תחייכי אליי ותתני לי לראות איתך סרטים יחד עם רוי." הוא מבקש בכל הכנות, לוגם מן השוקו קלות.
"הלילה הזה היה בשבי-"
"-ואת חושבת שהיה לי כיף להתכסות בקמח, ביצים ומה שלא העלית בדעתך להטיח על הילד החדש?" הוא מגחך, מניח את הכוס חזרה על השולחן בבוטות, הפעם מעניק למעט טיפות לזלוג אל השולחן, "לא הרגתי מישהו, איילין. תשחררי." הוא כועס לפתע, אני אפילו לא בטוחה מתי התחולל השינוי במצב רוחו. ושניה לאחר מכן הוא קם, כשאני נעה אחורנית לפנות את דרכו. הוא זורק שטר של חמישים שקלים על השולחן ועוזב לדרכו, משאיר טיפ כמעט מטורף למשקה שעלה חמישה עשר שקלים בסך הכל.