Blame It On Me

●8-Don't Tell Him ●

"כן, תעשי את זה." הוא מבקש במלוא הכנות, ואני שולחת לעברו מבט מפקפק.
"תבכי. תבכי כמה שאת יכולה. בסופו של הלילה הדמעות יתייבשו, וישאר רק זכר קל ללילה שאני רוצה לשכוח בכל מאודי. אני מצטער."
"זכר קל?" אני כמעט ולא מאמינה למשמע אוזניי, "פעם פחדת ממשהו, עמיאל?" אני יורקת את המילים לעברו בבוז, "פעם עמדת אל מול משהו שהרגשת כה חסר אונים מולו, שאיפשרת לו ללכוד אותך?
עד כדי כך שהנשימה עוזבת את הגוף, ואתה מרחף בעולם אחר. פחדת פעם ככה?" הוא מביט בי במבט עמוק מלא משמעות, "אני מפחד ככה עכשיו," הוא מודה בקול צרוד, "אני מפחד שתעזבי אותי."

אני מניעה את ראשי קלות בתדהמה מוחלטת, מסיטה שיערה שוררת אל מאחוריי אוזני. "אני לא אעזוב." אני אומרת את המילים שמצליחות להפיג ממנו תחושת הקלה מהולה בהפתעה עמוקה, "אני צריכה שתחזיר אותי הביתה." אני מוסיפה, ומעבירה את מבטי על רגליי היחפות. הוא מהנהן בחיפזון, כאילו אם לא יגיב לדבריי במהירות הדרושה אתחרט ואברח. אולם כל כוחותיי אזלו ממני, והדבר היחיד שאני מעוניינת בו ברגעים אלו הן מקלחת חמה ולאחריה מיטתי החמימה. ולא שום דבר אחר. אני מפנה את ראשי מכל הכעס כלפי רוי, שכל הנראה היה האדם שסיפר לעמיאל על פחדיי, ובלי כוונה תחילה תכנן את הלילה הגרוע ביותר בחיי, ואפילו את הטינה העמוקה שאני שומרת כעת לעמיאל, ומניחה לרפיון להשתלט על גופי ולבטא את רצונותיו.

אני מבחינה לפתע בידו המושטת לעברי, ופולטת קריאת גיחוך קלה שאני עוקפת אותו בחיפוש אחר המכונית. שאני מבחינה בה חונה בחניון הקרוב, אני מתקרבת במהירות לעברה. חשה בצילו המתהלך לצידי. ניסיוני לפתוח את דלת הרכב נוחל הצלחה, כיוון שעמיאל דואג מבעוד מועד לפתוח את הרכב, ואני מתיישבת בכבדות ומניחה לדלת להיטרק אחריי. אני נאנחת שידיי פותחות את תא הכפפות בתנועה מוכרת, כפי שנהגתי לעשות כשעליתי יחד עם רוי לרכב. אני שולפת דיסק רנדומלי ותוחבת אותו אל תוך המערכת, ממתינה שצליליו יישמעו.

אני חשה בגופו של עמיאל כאשר הוא מתיישב לצידי, מעביר הילוך ומתחיל בנסיעה. סולו גיטרה מתחיל להישמע מבעד לרמקולים, ואני מבחינה בזווית עיניי כיצד עיניו של עמיאל נמשכות אל המערכת, וחזרה אל הכביש, "את אוהבת את ניקלבק?" שתיקה. אני מביטה בנוף המתחלף של פנסי הרחוב המפזרים אור מעומעם. אנחה נפלטת מפיו, "אני אשים שיר שבטח תאהבי." הוא מציין, ומדפדף במיומנות במערכת השמע, כך שצלילים בודדים ממלאים את האוויר ואחריהן מגיעה שתיקה רועמת. לבסוף צלילי פסנתר קלים מתחילים אט אט להתנגן, ואני מופתעת לגלות שאני מזהה את השיר המושמע.
אני מניחה את ראשי על משענת הראש ולא עוצרת מלהביט החוצה. לא הייתי מוכנה לדבר עם עמיאל באותם הרגעים, זה היה יותר מידי בשבילי. הייתי מותשת ועייפה ופשוט רציתי לחזור הביתה. לא כעסתי, לא נטרתי, רק הותשתי עד היסוד. נראה שעמיאל מבין זאת גם כן, מכיוון שמאותו הרגע והלאה הוא לא מדבר כלל.

אני נאנחת בהקלה עצומה שאני מבחינה ברחוב המוכר, ומרימה את גופי על מנת להתכונן לעזוב את רכבו במהירות האפשרית. קליק שחרור החגורה כנראה מעיר את עמיאל לעובדה שאני נחפזת לעזוב. הוא אוחז בידי במהירות, עוד לפני שמספיק לעצור ולאבטח את הרכב, כך שבטוח לא ארד לפני שיאמר את שעל ליבו. שהרכב עוצר עצירה מוחלטת הוא נועל את דלתות הרכב רק לצורך ביטחונו האישי.
"אני לא ידעתי שזה פחד כזה רציני." הוא מודה, ואני יכולה להאמין באמת ובתמים לכחול העמוק שבעיניו, אולם כעת פשוט רציתי להגיע לחדרי, "אני לא מאמין שאני אומר את זה..." הוא מושך את שיערו לאחור, "אבל תוכלי לא לומר לרוי את כל זה?"

"בבקשה," אני אומרת בקול חלוש, "אל תגידו כלום לרוי."

אני מגחכת, לא מופתעת כלל מבקשתו, "אל תדאג, עמיאל, שפתיי חתומות." ורק לאחר שהוא שולח בי מבט שבור נוסף, רעש פתיחת הדלתות נשמע, ואני עוזבת במהירות מבלי להביט אחורנית.

______

טוב. זה פרק שיש הרבה מה לומר עליו. דרמטי- מסכימה 100%. התרחיש הזה הוא בערך זה שבניתי עליו את הסיפור, לכן לקח לי המון זמן להחליט איך זה ייכתב, וישבתי על זה מלא זמן.
בסיפור הזה, בגדול, אני עובדת יותר על כתיבת רצף עלילתי, תיאור דמויות וכו׳ וכו׳, זה בא ממש לשפר את הכתיבה שלי, אורך פרקים... אז אם יש הערות/הארות, בבקשה תעדכנו אותי, אשמח לשמוע^^
רק, בקשה אחרונה, אם אתם מנסחים תגובה ביקורתית שתהיה אחת כזו, לא באלי להיפגע(:

אוהבת, מחכה לדעתכם❤️