Blame It On Me

●8-Don't Tell Him ●

"איילין, לעזאזל!"
"למה נכנסתן למים בכלל?"
"סתום את הפה, איתן. או שתדחוף את הגיטרה שלך עמוק ל-"
"בלעדיי היא לא הייתה פה, מאיה."
אני נושפת אוויר בבהלה, ופולטת מים אל החול הלח שלצידי, "איילין, את בסדר?" ראשים, אנשים. כולם סביבי במעגל.
"בבקשה," אני אומרת בקול חלוש, "אל תגידו כלום לרוי."

"בבקשה, תעשה שזה יפסיק." אני מתחננת אל הריק, מוחה דמעות מזווית עיניי. אני רועדת. מעולם לא רעדתי כך. זה אפילו גרוע מהפעם הקודמת. הפעם אין קול קורא. מדובר רק בי. עומדת בשמלת שנהב במרכז יאכטה יוקרתית. אני אפילו לא עוצרת על מנת לחשוב על כך שלא מדובר בסירה מיטלטלת. אני מעל פני המים. וזה מספיק מבחינתי בשביל להתמלא חרדה שאין כמותה. אני חוזרת ליפול על רצפת היאכטה, אוחזת לפחות בקרקע הלא יציבה שתחתיי. אלא שהגלים מטלטלים את הסירה, ואני מוצאת את עצמי נשכבת עוד ועוד על הרצפה, עד שאני נותרת כשק חבול ודומע, האוחז בידו בפתק מקופל. אני בטוחה שלא עבר זמן רב מאז הנשף, אני אפילו לא זוכרת כמו שצריך את מירב האירועים. אבל אני כבר לא שיכורה כלל. ההתנגשות במציאות, והפחד ששיתק את כל גופי. זה בלתי נמנע. עם או בלי מנת אלכוהול.

אם המטרה של עמיאל הייתה לראות אותי מרוסקת, לכל הרוחות, הוא קיבל את מבוקשו. אני מידי פעם פולטת קריאת עזרה חלושה, משותקת לחלוטין אל הרצפה. מעולם לא חשתי יותר חסרת אונים מעכשיו, ולעזאזל, זה היה פתטי. אני לא טורחת להביט סביב על היאכטה, ומצליחה להתרומם לפחות לישיבה מזרחית. מכאן לא אזוז, מצידי גם עד מחר. זרם הדמעות על לחיי מתחדש בה בעת כשגל טלטל מעט את הסירה המפוארת. הייתי שבר כלי.

זה נצח. זה נצח. זה נצח.
מנטרה מעודדת יותר יכלה להתנגן במוחי ברגעים אלו, אבל משום מה גופי המעוות החליט ללכת על תכנית ההתשה. כך ששכנעתי את עצמי שוב ושוב. זה נצח.
אני זועקת חלושות, אולם זעקותיי נבלעות בשצף מים. גופי נד מטה ומעלה באופן מסונכרן, ואני בטוחה שדמעות שזלגו מעיניי השתלבו באופן נהדר עם מימי הים התיכון.
מה עשיתי לעצמי? בפעם הראשונה שניסיתי להוכיח שאני יכולה להסתדר בכוחות עצמי, אני מוצאת עצמי נדה בין חיים למוות. אני אמות? אני לא יודעת. אולם בדבר אחד הייתה בטוחה, ומוחי לא חדל מלהזכיר זאת.
זה נצח.