כעת כולם התגודדו סביב איתן, שניגן בקולי קולות, כאשר תמר זימרה לנגינותיו. היה רגוע. היה כיף. ניהנתי מכל רגע ורגע.
"רוצה להכנס לים?" מאיה מציעה, ואני ממהרת להתקדם אל הגלים הרכים ששטפו את חופי הרצליה. חום המים נוגד באופן נהדר את משב הרוח הקליל, ואט אט אני מוצאת עצמי מתקדמת מעט יותר פנימה. אני צפה בשלווה על גלי הים, מופתעת מכך שמאיה לא מדברת כלל.
אלא שאז אני שומעת אותה. בקולי קולות.
"איילין!" זוהי צעקה, והיא נשמעת מרוחקת, "הו ה׳, איילין!" אני נואשת למצוא אחר מקור הקול, ומוצאת את עצמי מאבדת את שיווי המשקל שהניח לגופי לצוף מעל פניי המים. כעת אני מפרפרת, נואשת בכל כוחי להביט אל קו החוף. לחפש אחר מקור הקול. מי מלח חודרים אל פי, ואני בולעת אותם בחוסר רצון. זה נדמה כמו נצח מתמשך. כמה זמן אני נאחזת בדבר שלא ניתן לתפיסה?
אני חשה בזוג ידיים מרימות אותי, ונושאות אותי הלאה. זה מרגיש נהדר, הריחוף מעל פני המים. כאילו שאין לי כל דאגות, אפילו לא הקול הקורא.
YOU ARE READING
Blame It On Me
Romance"אתה רואה?" אני מחווה בראשי לעבר כוס הזכוכית שישבה על שולחן המורה, הוא מהנהן בבלבול. "זו כוס האכפתיות שלי." הוא מביט בי שוב, עדיין לא מבין לחלוטין. "הו, תראה," אני קוראת בהתלהבות, "היא פאקינג ריקה!" *-*-*-*-*-*-* סיפורה של איילין כהן, בחורה בת 17.
●8-Don't Tell Him ●
Start from the beginning
