Blame It On Me

●7-I'm Scorpio, after all ●

נגיעה קלה במותני מקפיצה אותי במקומי, ואני מסתובבת להביט בנבו בחיוך מתרגש, מחבקת אותו קלות.
"את נראית מדהים, ליני." הוא לוחש לאוזני, ואני מחייכת קלות.
"גם אתה-"
"-נראה שאיבדת את בת הזוג שלך." הקול המחוספס קוטע את שיחתנו, ואני מביטה בתדהמה בעמיאל שעומד לצידי, נבו מביט בי בהתפעלות, ומסמן בשפתיו "לא צחקת שאמרת שתלכו יחד לנשף."
"לא, היא לא צחקה. אפשר שנצחק על זה כולנו יחד בהזמנות אחרת?" מה הולך כאן, לכל הרוחות?
"עמיאל..." אני מניחה את ידי על כתפו, "זה החבר הכי טוב שלי." אני מסבירה, למקרה שעוד לא הספיק להכיר את נבו. אבל אני בטוחה שהספיק. נבו הגיע אליי לפחות פעמיים בזמן שהוא ישב עם רוי בסלון, הוא לבטח מזהה אותו.
"אז יש לכם מלא זמן יחד," הוא אומר בהקלה, ומושך בידי לעברם של מאיה ואיתמר.

אני אפילו לא הבחנתי בכך ששיר איטי החל, ומופתעת לגלות שזה השיר שהשמעתי לאמי מוקדם יותר הערב, "היי, אני אוהבת את השיר הזה!" אני מחייכת, ומבלי להרגיש עמיאל מצמיד אותי לגופו, רוקד באטיות.
"הציור שלך יפה." הוא קובע, ומחייך את החיוך הכובש שלו.
"איך אתה יודע איזה מבין כולם הוא שלי?" אני שואלת בסקרנות, ומביטה בעיניו, מה שמאלץ אותי להרים את ראשי מעלה.
"אני מרגיש." הוא מסביר, ואני מסמיקה בשנית, משפילה מעט את ראשי, "תודה, בכל מקרה." אני אומרת בכנות.
ידו מרימה את מבטי מעלה, והוא מחייך אליי, "רוצה לשמוע סיפור?" הוא שואל. אני מביטה בו בהפתעה קלות, אך בכל זאת מהנהנת בהסכמה בצחקוק, "אפשר קודם קצת פונץ'?" אני שואלת, ועמיאל מהנהן בהסכמה, ניגש להביא לי כוס גדושה בנוזל האלכוהולי. אני גומעת אותה בשקיקה, וניגשת לאחוז חזרה בגופו של עמיאל, "דבר." אני מאשרת.

"על שפת נחל עמד עקרב שרצה לעבור לגדה האחרת," אני מעט מופתעת מהכיוון שאליו הסיפור הולך, אך עדיין מהנהן בשיכרון חושים.
"אז הוא פנה לצפרדע הראשונה שפגש, וביקש שתישא אותו על גבו, כיוון שלא ידע לשחות.
הצפרדע סירבה מיד, היא אמרה שהעקרב יעקוץ אותה, וכך תמות היא." ושוב, הנהון קל מצידי.
"העקב מילא אותה במילים יפות, שהרי אם תיעקץ תטבע, וכך שניהם ימותו."
"הגיוני." אני מאשרת.
"בכל מקרה, הצפרדע השתכנעה ונשאה את העקרב על גבה לאורך הנחל. פתאום, ממש באמצע הדרך, הרגישה הצפרדע צריבה חדה וכואבת של עקיצה בגבה, וכעבור רגע שיתק הרעל את כל גופה." אני פולטת קול תדהמה מוגזם, ומביטה בעיניו של עמיאל.
"הצפרדע צעקה: 'טיפש! ועכשיו שנינו נמות!', ויודעת מה העקרב ענה לה?" אני נדה בראשי בילדותיות, נואשת לשמוע את סוף הסיפור.
"הוא השיב: 'באמת מצטער, אבל כזה אני, עקרב שעוקץ. זה הטבע שלי, ואני לא יכול להיות מישהו אחר.' וכשסיים את דבריו, טבעו שניהם במי הנחל הבוציים." אני מביטה בעמיאל בתדהמה, לא מסוגלת להביע את מחשבותיי, "אהבת?" הוא שואל, וחיוך עולה על שפתיו.
"ככה וככה..." אני מושכת בכתפיי, ומשתחררת מאחיזתו כאשר שיר קצבי ממלא את האולם.

שיר ועוד שיר. אני שיכורה כלוט. אני נעה בקצב המוזיקה בהנאה מוחלטת, מתעלמת לחלוטין מהזמן שעובר במהירות. מיכלית הפונץ' כבר אזלה ממזמן, ומלבדי אני חושבת שכולם נכנסו פשוט לראש טוב. אביאל סירב להעביר פונץ' לילדים יותר מפעמיים, אבל אני השגתי כוסית נוספת בעזרת עמיאל, ועוד חצי שמאיה כבר לא יכלה לשתות.
"חברים," קולו קוטע שוב את החגיגה, ואני רוקעת ברגליי כשהשיר עוצר, "הגיע הזמן להודיע על מלך ומלכת הנשף!" הוא קורא בהתלהבות. אני נושפת אוויר בבוז, ומשלבת את ידיי על חזי, ממתינה לידוע מכל.
"ומלכת נשף החורף לשנת 2016 היא... שרה!" הו, נהדר. הופתעתי כל כך שאני לא אעמוד בזה. היא עולה לבמה לבושה שמלה בצבע אודם שנשטפת עד הרצפה, כולה התלהבות וצלצולים.
"וכל מלכה זקוקה למלך, לא?" לא. משפט אידיוטי.
"מלך נשף החורף לשנת 2016 הוא... עמיאל!" אין סיכוי. אני שולחת מבט מלא הפתעה לעברו, שרק מצחקק קלות, ואז רוי טופח על שכמו, "עשיתי בשכל שרשמתי אותך, הא?" אז הוא גרם לטיפשות הזו.
שרה לא יכלה להיראות נלהבת יותר מזה, אפילו אם היו מעלים את שגיא, הדייט האמיתי שלה לנשף הזה, לעמוד לצידה. היא קיבלה את מי שרצתה באמת. היא קיבלה את עמיאל.
מכופתרת השנהב תואמת באופן מעצבן לצבע האודם, וזה רק מפיק אנחת עצבים קלה מפי.
"ולריקוד הנשף המסורתי..." כתרים אידיוטים נלבשים על ראשיהם על ידי שרונה, והם יורדים אל מרכז הבמה בידיים שלובות. אני מגלגלת את עיניי כאשר עמיאל פוצח בריקוד, ומתקדמת לעבר קערת הפונץ' שנגמרה ממזמן, סתם בשביל להתרחק.
"לא עוד שתייה בשבילך." אביאל קורא בנזיפה, ואני מצחקקת, "אין אפילו שתייה." הוא מרים את גבתו באופן מחשיד, ואז חוזר לשלב את ידיו על חזהו, "מעולם אל תפקפקי בי, ילדונת."

"אני עייפה." אני רוטנת לאחר שעה שלמה, ומבט חטוף על השעון שעומד מעל לבמה מראה כי השעה כבר כמעט שתיים עשרה.
"בואי, אני אחזיר אותך." עמיאל מציע, ואני כולי מבוהלת, שמא שתה מהפונץ' המטומטם.
"לא שתיתי, תירגעי." אני שולחת לעברו מבט מופתע, והוא מושך בכתפיו, "אני לא אידיוט, למקרה שחשבת." אני מהנהנת בהסכמה, ולא מתלוננת כאשר ידו מונחת על גבי התחתון ומלווה אותי אל מחוץ לאולם.

השקט במגרש החנייה נוגד באופן מושלם את הרעש וההמולה שבאולם, ואני נפטרת מנעלי העקב לפני כניסתי אל הרכב, וזורקת אותם במושב האחורי.
"תיזהרי עליה," עמיאל קורא, ואני מביטה בו בצחקוק.
ובשנייה שאני מתיישבת על המושב, עיני נעצמות, ואני שוקעת בשינה עמוקה.

***

רחש הגלים מאלץ אותי לפקוח את עיניי, ואני קמה בחוסר רצון. החושך המוחלט מאשר לי שעדיין לילה, אולם חוסר היציבות שלי ותחושת הגלים תחתיי מאלצים אותי להתפקס בשניות.
איפה אני, לכל הרוחות?
אני מעיפה מבט קצר מסביבי, זו סירה. יאכטה אני חושבת. אני לבד?
"רוי?" אני קוראת בקול, וקמה לעמידה על אף החששות המרובות שלי, "עמיאל?" ושוב, אין קול ואין עונה. "רוי?" דמעות מצטברות בשולי עיניי.
אני מפחדת.
אני מפחדת ממים.
זה הפחד הגדול ביותר שלי.
"עמיאל?!" אני צועקת ללא הכרה, ומצליחה להבחין סוף כל סוף בפתק שזרוק על הרצפה לצידי, אני מרימה אותו באטיות, מאפשרת לדמעות לזלוג על לחיי.

אני עקרב אחרי הכל.
צריך ללמוד לשחות אם לא רוצים לטבוע.
בהצלחה.