Blame It On Me

●7-I'm Scorpio, after all ●

"ליני!" קולה הנלהב של מאיה לא מותיר מקום להתלבטויות, היא מתקדמת אליי במהירות, לבושה סגול לילך שהחמיא לה באופן מדהים.
"מאיה." אני זורקת את המילה לעברה באדישות מוחלטת, ועמיאל מגחך לנוכח תגובתי, "מה עשיתי?" היא מקטרת, ומגלגלת את עיניה ללא בושה.
"לא יודעת, אולי תתייעצי עם הסנוב המזוין מה לענות לי?" אני נוטפת סרקזם באופן מוחלט, והיא מביטה בעמיאל בבהלה, "אמרת שלא תאמר לה כלום!" היא נוזפת בו.
"גם את." הוא משיב במשיכת כתפיים, והיא מביטה בו בחוסר אמונה.
"לא אמרתי כלום!" היא אומרת חצי שקר, מכיוון שהיא אכן אמרה לי שעמיאל הוא האדם שביקש ממנה למצוא שמלה לאדם כמוני.
"את חברה שלה, בטח פלטת משהו." הוא משיב באדישות מוגמרת, ואני מבטלת את דבריהם בצחקוק, וניגשת לומר שלום לאיתמר המובך שעמד לצידה של מאיה לאורך כל הזמן הזה.
"איחרנו הרבה?" אני שואלת, והוא נד בראשו, "רק באיזה חצי שעה, לא משהו רציני. אבל פספסתם את הכניסה לרשימת מלכי ומלכות הנשף, היא נסגרה בתחילת הערב." אני שולחת לעברו מבט מופתע, ומסתובבת להביט בעמיאל, "לא תהיה מלך הנשף! לעזאזל, איך תטפח את האגו שלך היום אם לא כך?" אני שואלת בפאניקה מעושה, והוא מגחך בתגובה, מניח את ידו על מצחו.

"אחי!" קול נוסף. רוי.
שיערה הזהוב של נטלי משתרך אחריו בחוסר חשק, אך היא נראית מתלהבת מעט שרואה אל מי רוי מתקרב. שלא תעזי, גברת.
"תשמור על אחותי היום, הא?" הוא טופח על שכמו, ואני מגלגלת את עיני ללא שליטה. תקתוק קול הנשמע מאחד המיקרופונים שעל הבמה גורם לכולנו להסב את מבטינו אל המתרחש מעלה, שם עמד אביה של מאיה, מנהל בית הספר בכבודו ובעצמו.
"שלום לכולם," הוא מחייך בשביעות רצון, ובודק את תכולת האולם, שלמרבה הפלא הכילה לא מעט ילדים, "אני מבטיח בכל שנה נאום קצר מקודמו, ומשום מה תמיד מאריך במילים." היינו צריכים להגיע בתשע, תשע מבלי לערער.
"אבל הפעם אני מבטיח שלא אומר הרבה, מלבד לתודה. תודה ענקית לשרונה חרש, שעבדה בכל כוחה בחודש האחרון, יחד עם מגמת האומנות לשכבת יא'-יב', על מנת שכל האירוע הזה יצא לפועל. אז תודה, כל זאת לא היה מתקיים בלעדייך.
"תודה שנייה שלי היא אל כל הצוות הלימודי, שעבד מסביב לשעון בכל התחומים השונים. תודה לכרמית נתנאל, הסגנית הנהדרת ביותר באוכל לבקש, שדואגת להעביר את כל הכספים לאחר הערב המושקע הזה לאנשים שבאמת זקוקים לו.
"ותודה אחרונה לכם, ילדים יקרים שלי. תודה על שהשקעתם מכספכם על מנת להיות פה הערב. אני מבטיח שזה שווה את זה. המשך ערב נהדר לכולם!" והוא ירד מהבמה. ככה. אחרי שתי דקות בלבד. שיר קצבי מתחיל ואני מעניקה לעצמי את האפשרות להשתחרר ולהתחיל לרקוד בקדמת הבמה, עוד בהתרגשות שיא מכך שהנאום לא התרחש זמן רב מידי.

"רוצה לשתות?" אני מקפצת בבהלה כאשר קולה של מאיה מגיע לאוזניי.
"לשתות מה? פונץ'?" אני מגחכת קלות, והיא מגלגלת את עיניה בחיוך, "ברור שלא, נתן הגניב שתייה פנימה, הפונץ' הזה נודף מאלכוהול." אני מרימה את גבותיי בתדהמה, לא מאמינה לחלוטין, "איך זה הגיוני? המורים כאן!" אני אומרת, ומרגישה שומרת חוק באופן מגוחך למדי.
"אביאל זרם איתנו..." היא מסבירה, אביאל היה אב הבית של השכבה שלנו, הוא בדיוק השתחרר מהצבא ומצא בבית הספר עבודה זמנית, כך שלא הפריע לו מה עשינו, הוא היה איתנו בזה, "וחוץ מזה, אף מורה הגיוני לא ישתה מהפונץ' הזה, הם יודעים שהוא מזעזע." אני מנענעת בראשי קלות, לא מבינה כיצד יהיה אפשר להסתיר את העובדה שכולם אוטוטו יהיו שתויים לגמרי.
"תראי..." היא מצביעה לעבר שולחן האוכל, ואני רואה את אביאל מדבר בנינוחות עם כמה מהתלמידים לצד קערת הפונץ', "אף אחד לא מקבל פונץ' בלי שזה עובר אצל אביאל. הכל רגוע." אני מהנהנת קלות, לא משוכנעת לחלוטין, אך בכל זאת מתקדמת לעבר אביאל על מנת לבקש כוס פונץ' משלי. הוא מהנהן בחיוך, ומוזג כוס אחת לי ואחת למאיה. אני שותה את הכוס באיטיות, חשה במשקה האלכוהולי בבירור, שמהול בריח חזק של פירות. כוס אחת והייתי משוחררת כבר לגמרי, ניגשת שוב לרקוד על הרחבה לצידה של מאיה.