Blame It On Me

●7-I'm Scorpio, after all ●

שאני מגיעה אל דלת הכניסה היא כבר פתוחה, ואבי מפטפט קלות עם עמיאל. אני מטיחה את ידי על מצחי, ומתקרבת אל הדלת יותר, "ובאיזה שעה תחזרו?" חקירה.
"חמש?" התגרות.
"בחלום השמיני, ילד." קול צחוק, ואז טפיחה על השכם.
"ארבע." הוא ממשיך להתמקח ללא בושה, בעוד שאני שומעת את קולו בלבד.
"אבא..." אני מתערבת, ומגיעה אל מפתן הדלת. הוא. אלוהי. עמיאל לבוש בזוג מכנסיים שחורים מחויטים, בתוספת לחולצת מכופתרת בצבע שנהב, שמתאימה להפליא לצבע שמלתי, המקופלת עד למרפקיו ומעניקה תצפית מדהימה לשרירי ידיו השזופים. שיערו עדיין מבולגן, אך אני מופתעת לראות שהוא מעט קצר יותר, כך שהוא מעניק חשק אמיתי לתחוב את ידיי פנימה. והעיניים. הו, לכל הרוחות. אלו בולטות כסערה בלב ים, תחת מבטו הרציני, וזיפים קלים שעיטרו את לחיו. איך ניתן היה להתעלם מעיניו? הן היו מדהימות!
"איילין," קולו מאלץ אותי להביט עמוק בתוך עיניו, ואני בטוחה שאני סמוקה כעת יותר משהייתי אי-פעם. קצה פיו עולה מעלה בשעשוע, והוא מעביר את מבטו חזרה לאבי בפעם האחרונה, "ארבע." אבי מאשר, ואני כמעט פוערת את עיניי בתדהמה.
"תיהנו ילדים!" אמי קוראת מאחוריי, ואני פונה להביט בה בחיוך, לפני שאני מתקדמת אל מחוץ לדלת. אני סוגרת את הדלת אחריי ומופתעת להבחין במבטו בוחן את גופי לכל אורכי, "החולצה שבחרת מתאימה להפליא לשמלה..." אני אומרת, ספק מופתעת, ספק בטוחה בכך שמאיה הודיעה לו איזה שמלה קניתי.

"השמלה שבחרתי בשבילך נראית עלייך מדהימה להפליא." השמלה שבחרתי? מה?! מאיה הערמומית הקטנה.
"נראה שהצלחתי להפתיע אותך." הוא מרים את גבתו בשעשוע, ואני מגלגלת את עיניי, "מאיה אמרה שהיא אבודה, אז חיפשתי בעצמי בחנות שלנו." כשנדמה שהוא לא יכול להפתיע אותי יותר, הוא עושה זאת. ובהצלחה מרובה. החנות שלנו? הו, נהדר. יש משהו בעיר המחורבנת הזו שלא מוטבע עליו השם 'אדמוני'?
עמיאל מעביר בי מבט משועשע נוסף, ומתקדם אל עבר מכונית אלפא רומאו מדהימה בצבע שמנת שחונה אל מול מפתן ביתי, "למה אמרת לו ארבע? זה בסך הכל נשף בית ספרי. אני חותמת על כך שהנשף יסתיים כבר באחת, אם לא לפני." אני מצחקקת, ומקבלת בביישנות את הדלת שאחז פתוחה, ממתין שאכנס.
"תמיד צריך זמן נוסף, מה אם יש פקקים?" הוא שואל בהתחכמות, בזמן שסוגר את דלת הרכב ומתקדם אל מושב הנהג, "זו נסיעה של חמש דקות, אני בטוחה שהפקקים לא יהיו כאלה גרועים." אני מתעקשת.
הוא מושך בכתפיו, ומעביר להילוך ראשון, "את נראית נהדר." אני משתדלת לא לתת מקום רב מידי למילותיו, ופשוט מודה לו בהנהון ראש קל.

הנסיעה אורכת חמש דקות לכל היותר, כפי ששיערתי. אני מסמסת למאיה שאנחנו כמעט מגיעים, והיא בתגובה שולחת שהיא ואיתמר כבר שם. ושהוא נראה כמו אל ביום סתיו. מגזימנית. מגזימנית שאני זועמת עליה, לכל הרוחות. ממתי היא כבר ידעה שזו השמלה שאבחר? ומה אם לא הייתי אוהבת אותה? לא בחרתי אותה בכלל! מאיה היא זו...כן. מאיה היא זו שבחרה אותה. ערמומית.
"שנלך?" דלת הרכב נפתחת, והוא מושיט את ידו לעברי. אני אוחזת בה בביישנות כל הדרך אל אולם הספורט.
אנחנו משלמים כניסה, כפי שהובטח, ומקבלים הסבר שמדובר תרומה לנוער בסיכון. אני לא מופתעת מעיצובו של האולם, שכן מגמת האומנות שקדה במשך כל השבועיים האחרונים על כל פרט ופרט שמעטר פיסת קיר. שביל הכניסה מעוטר במספר מנורות רחוב שהכנו עוד ביום הריתוק, הקירות מלאות גרפיטי עד אפס מקום, ואני מצליחה להבחין בנעלי הבלט קרוב לרחבת הריקודים, גלויים לעיני כל. מיכלי ספרי ריקים זרוקים בצידי החדר, לצד שלטי ענק. ובמרכז רחבת הריקודים. פאר מגוחך שנוגד בכל דרך כלשהי את המתרחש מסביב לה. שמלות. טוקסידו. יוקרה. אני מצליחה לקלוט את שרונה עומדת לצד שולחן האוכל, מקבלת בברכה כל מחמאה שנזרקת מכיוון הקהל.