Blame It On Me

●6-Apathy●

אנחנו ניגשות לקופה ומשלמות על השמלות, וסוף כל סוף מתקדמות בצעדי ענק לעבר הפיצרייה שלה חיכיתי כבר שעה שלמה. אנחנו מתיישבות בשולחן זוגי הממוקם בפינת המסעדה, וקוראות לאחד המלצרים שישב ופטפט עם הברמן ללא לחץ.

"ברוך הבא, תרצו להזמין?" הוא שואל, ומחווה בידו לעבר לוח הגיר שתלוי בכניסה, ועליו מפורט התפריט המצומצם.
"פיצה גדולה, תוספת..." מאיה מהרהרת, "בלי תוספת." אני ממהרת להצטרף, והיא מזעיפה את פניה, "חצי פיצה בתוספת זיתים ירוקים." אני מושכת בכתפיי בקריאת פשרה, והמלצר עוזב את שולחננו בחיוך קל.

"אז, עמיאל." היא אומרת מיד, ואני משתעלת בהפתעה ומביטה בעיניה. היא מחייכת חיוך קטן, וממתינה בסבלנות שאספק לה את המידע הדרוש בנושא.
"מה אתו?" אני מהמהמת, ונשענת אחורנית בכיסאי.
"מה אתכם?" היא מתקנת, ואני מגלגלת את עיניי באנחה. היא בתגובה מניחה את מרפקיה על השולחן, ומתקרבת אליי בתוכחה, "הוא הזמין אותך לנשף, ואת לא אמרת מילה שבועיים!" זה נכון, באמת לא היה מה לומר. כלומר, הוא אומר לי 'שלום' בבקרים, לקח לי זמן להתרגל לכך, אבל עכשיו זה הפך לרוטינה חוזרת. מידי פעם הוא חזר עם רוי הביתה, והציע כמה פעמים שנצפה באיזה סרט יחד כולנו. לא התנגדתי כאשר הם הציעו לצפות ב'אשליה', וגם לא ששכנעתי אותם לצפות ב'מלך האריות', אבל מלבד לכך, הייתי יכולה לכנות את התקופה כשגרה מוחלטת. הוא הבליג לי לגמרי על הזובור, ואפילו לא טרח להזכיר אותו בפניי מאז אותו היום. לא נראה שהוא עצבני או שומר טינה לנושא, כך שהותרתי לו להיעזב מאחור.
"רגיל, שלום שלום, סרט פה ושם," היא פוקחת את עיניה בתקווה, "יחד עם רוי." אני מוסיפה, ועיניה כבו באחת, מה שמוציא ממני גלגול עיניים נוסף ללא שליטה.

"חשבתי שאחרי שהוא הציע שתבואו יחד לנשף היחסים ישתנו, למה הוא הציע לך בכלל?" היא נוחרת בבוז, ומשלבת את ידיה על חזהה בילדותיות. מאיה הייתה בחורה של סופים טובים שחיה באגדות, היא אהבה לחלום על אהבה ממבט ראשון ולא היה ניתן לתאר עד כמה היא הייתה מאושרת ששמעה שעמיאל הזמין אותי לנשף. היא חגגה סביבי ששבתי לבית הספר וזימרה כל היום על כמה שהיא צודקת, כפי שצפיתי שיקרה עוד לפני כן. מה היא ציפתה שיקרה אחרי ההזמנה הזו?
"אני חושבת שהוא פשוט עשה את זה בשביל להימנע משלל הבחורות שהזילו עליו ריר עוד מהיום שנחת בשכבה." אני מהרהרת בכנות. היחסים שלנו אפילו לא גובלים בידידות הקרובה, בסך הכל אחותו של חברו הטוב. זה היה פתרון קל וזמין לברוח.
"עמיאל לא בחור שיברח מהבנות האלו, הוא חולה על זה, זה רק מלטף לו עוד קצת את האגו הנפוח שלו." אני מצחקקת בנעם, "אולי את צודקת, בכל מקרה... לא אכפת לי." אני מפטירה לעברה, ותוהה עד כמה אני מאמינה למילותיי שלי. גם לי יצא לחשוב על כך לא פעם, מדוע הוא הזמין אותי בכלל? שרה מהכיתה ממול מקרקרת סביבו בכל ההפסקות, ונראה שהוא נהנה מחברתה בדיוק כפי שהיא נהנית ממראהו. אני חושבת שהיא המתינה להצעה ממנו לכל אורך השבוע שעבר, עד הרגע שבו מאיה סיפרה לה "במקרה" על ההזמנה של עמיאל, והיא עזבה את כיתתנו באף עקום, בתוספת למבט סלידה ממאיה. נראה שגם עמיאל בעצמו לא טרח להזכיר את אותה ההודעה ששלח לי לכל אורך השבועיים האחרונים, ואני לא הייתי זו שתזכיר זאת באוזניו. אולי הוא סתם עבד עליי, ומחר אני אמתין בשמלת השנהב שלי עד שאתייאש ואלך לישון, מודה על כך שמצאתי תירוץ אמיתי להברזתי מהנשף. אבל תחושת בטן עמוקה אמרה לי שלא מדובר בסתם תכסיס, והעובדה שלא הזכיר זאת הייתה פשוט חלק מהאופי האדיש וחסר האכפתיות שלו. לפעמים לא האמנתי להתנהגותו, ותהיתי האם אדם אחד אכן מסוגל להיות כה חסר אכפתיות לסביבה שלו. באותו היום בביתי הצלחתי להבחין במעט אמפתיה דרך עיניו התכולות, זיק של רגש, כאשר דיבר על אותו האדם המסתורי. ומאז, בחיי, תמר המורה להיסטוריה הביעה יותר רגש ממנו. ואני אומרת זאת בתור אחת שנאלצת לסבול כבר חמש שנים רצופות את המבט האטום, שבשנים האחרונות נוסף להן צליל הנחירות של רוי מהשולחן הסמוך.

"לא אכפת לך?" מאיה קוטעת את מחשבותיי בזעזוע קל, ואני מודה בשלווה למלצר שמגיח מקצה המסעדה, ומניח את הפיצה הגדולה לפנינו.
"אולי יהיה לך אכפת יותר שתביני למה אני שיגעתי אותך לאורך השבועיים האחרונים..." היא מושכת בכתפיה בשוויון נפש, ותופסת במשולש פיצה אחד בתוספת זיתים, כשאני בוחרת באחד נקי, ומשאירה אותו נטול תוספת כל הדרך לפה שלי. אני אוכלת בהנאה, ומפיגה את הרעב תוך התעלמות נחרצת ממילותיה של מאיה, שהרי ידעתי שהיא תתחרפן בעצמה בעוד רגעים ספורים ותאמר את שרצתה ללא סיוע מצידי.

"באמת לא אכפת לך?" היא קוראת בזעם, ונוגסת במשולש הפיצה. אני מצחקקת ומנענעת בראשי, "שיגעת אותי כי את מאיה, ולא הייתי נותנת לי בחיים ללבוש את השמלה השחורה הקטנה, או שתקרעי אותה לגזרים." אני מזכירה לה את מילותיה שלה באוזניה, והיא מניחה את הפיצה על המגש כאות רצינות, "לעזאזל איתך, כהן." היא מתקרבת אליי בשנית, עד כמה שיכלה מבלי להתקרב יותר מידי לפיצה, "שיגעתי אותך כי עמיאל ביקש ממני למצוא לך שמלה." מילותיה מפיקות ממני שלל חרחורים והשתנקויות, מלווים במזיגת מים מצד מאיה במהירות אל תוך הכוס, והגשתה אל שפתיי.

אני לוגמת מהמים באטיות, ומיישרה את מבטי לעבר חברתי המאושרת, "לא כל כך אפאתית עכשיו, הא?" היא מחייכת בערמומיות, ותופסת בחזרה במשולש הפיצה, תוך הישענות לאחור ומבט ניצחון בעיניה.

__________

פרק חדש, יאיי! אני מוצאת זמן תוך הלמידה למבחנים. כן, החופש שלי עדיין לא התחיל, יש לי מחר בגרות פנימית בפיזיקה ולאחר מכן אני צריכה להתחיל ללמוד למועד ב' במתמטיקה. כבר אמרתי לכן כמה שאני אוהבת את כיתה יא? הא לא? כי אני פשוט שונאת אותה! -.-

שתפו אותי בדעתכן, ממש מעניין אותי לשמוע, אוהבת♥