Blame It On Me

●6-Apathy●

"מדדת?" היא שואלת בקול מתא המדידה שלה, ואני מסדרת בפעם האחרונה את השמלה הבהירה על גופי. אני מהמהמת בהסכמה, ועוזבת את תא המדידה, לטובת מבטה הבוחן של מאיה, המונע ממני לזוז לעבר המראה, היא לבושה בשמלה בצבע ורוד בייבי שחובקת את חזהה באופן מושלם, ולאחריו נעה בחופשיות על גופה ועד לרצפה, "היא יפה." אני אומרת בכנות, והיא נוקשת בסנטרה במחווה חושבת, "היא נחמדה..." היא מהרהרת, ומסובבת אותי על צירי. אני פוערת את עיניי בהפתעה, אולם זה לא מונע ממנה להמשיך להרהר בשלוות נפש, "ציון שבע." אני נושפת אוויר, ועוקפת אותה על מנת להגיע אל המראה. השמלה כה עדינה שכמעט ולא ניתן לקשר אותה עם האופי המלחמתי שלי. זרועות הספגטי דקיקות בצבע לילך קלועות לצמה ובהן שזור חוט זהב, ולאחר מכן מחוך עדין. המשך שמלת השיפון עוטף את גופי בצמידות, ולאחר מותניי היא משתחררת עד לברכיי, בעוד שאחוריה מגיעים עד לרצפת החדר.

"היא בשבילך." אני מסכמת בחדות, ללא התלבטות כלל. היא יפה בטירוף, אבל אני והיא יחד זה סיפור שאינו לקוח מהמציאות, ועם מותניה המעוצבות של מאיה, היא תתאים לה בשלמות.
"נתתי לה ציון שבע," היא מעירה אותי, "ועלייך היא תהיה עשר." אני מביטה בה בהבטחה, והיא מושכת בכתפיה בחוסר אכפתיות, שמלה אחת יותר או פחות, היא גם ככה מדדה את כל החנות.
"אם כך, יש לי שמלה אחת שהיא בדיוק בשבילך." היא פונה אל עבר תא המדידה שלה, שמתגלה כסבך טוטלי של שמלות על גבי שמלות, ומחלצת שמלה אחת בודדה בצבע שמנת.
אני תופסת בשמלה ונכנסת בחזרה לתא הצפוף, מסירה את השמלה מעורי ומשחילה אותה מתחת לדלת לעבר ידיה של מאיה, "תמדדי אותה עכשיו?" אני שואלת בתחינה, והיא מהמהמת קלות, "בסדר." היא עונה בשאננות.

אנחנו עוזבות את תא המדידה יחדיו, ומביטות אחת בשנייה, "זו השמלה!" אנו קוראות יחד, ופורצות בצחוק מתגלגל. השמלה נראית נהדרת על מאיה, בדיוק כפי שחשבתי. הלילך תואם באופן מושלם לעיני הדבש החמימות שלה, ושיערה השחור נוגד בטבעיות את זרימת השמלה העדינה. אני ניגשת להביט במראה, ונדהמת מהשמלה שעטויה על גופי. לא הייתי בחורה שאהבה שמלות באופן מיוחד, אבל זו הייתה מדהימה. זו הייתה שמלה אוף-שולדרס, על אף שזרועות ספגטי דקיקות נתלו על כתפיי. בד תחרה נפול נח על זרועי בטבעיות, בעוד שהמשך השמלה רפוי בדרך המשאירה מקום לדמיון, עד לכפות רגליי. גב השמלה היה פתוח לגמרי, והבד מאחור החל להופיע רק באזור עצם הזנב.

"היא מדהימה." מאיה קובעת בחיוך, ומציצה מאחורי עורפי על מנת להביט בשמלתה שלה, "וגם צדקת לגביה..." היא מודה בהטיית ראש ילדותית, ואני מחייכת בשביעות רצון.
"אז סיימנו פה?" אני שואלת, והיא מהנהנת בתבוסה. אני שולחת את אגרופי במחוות 'יש' קטנה, ושבה אל תא המדידה להסיר את השמלה מגופי בחיפזון. אני חוזרת ללבוש את מכנס הג'ינס השחור עם הקרעים הקלים בברכיים, בתוספת לג'קט בצבע אפור עכבר שגדול עליי בכמה מידות.