מחוננת במסרה חלקית

פרק 20

אני וספיר הגענו לבית ספר ביחד עם ירין ושחר והיא ישר התחילה לסדר לעצמה את השיער ואת הבגדים.
"אני לא חושבת שאני אוכל לסבול אותך ככה עוד הרבה זמן." אני אומרת ונושפת.
"שמענו אותך." היא עונה לי ופותחת את הלוקר שלה.
אני מתרחקת ממנה וניגשת ללוקר שלי, אני מוציאה מחברת מתמטיקה, ספר ומחשבון. מי הגאון ששם לנו מתמטיקה שעה ראשונה, אה?
"את באה?" קוראת לי ספיר.
אנחנו נכנסות לכיתה ויושב שם ליעד, אחד מהדפוקים יותר בשכבה.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו.
"את רומזת שאני מטומטם? שאני לא ברמה שלכם כאילו?" הוא שואל עם חיוך, "בתכלס את צודקת, אני לא חכם כמוך." הוא קם ומתקרב אליי, " אבל ישש דברים שאני יותר טוב ממך בהם. בא לך איזה שיעור פרטי בחינם, אצלי הערב במיטה." הוא מרים לי שערה שגלשה לי מהאוזן.
אייווו!
אני לא מספיקה להגיב לדבריו שאח שלי צץ מאחוריי.
"שלא תעז לגעת באוחתי, שמעת?!" הוא כמעט קופץ על ליעד.
"תרגע אחי, כולה רציתי ללמד אותה את העיניינים של הגדולים." הוא אומר וקורץ לי.
"תגיד לי מה אתה מסומם? לא הבנת מה אמרתי לך הרגע? אל תתקרב אליה יותר בחיים!" הפעם ירין תופס אותו בצוורון החולצה, כמו בסרטים, וכמעט דופק לו בוקס בפנים.
"בסדר, בסדר, א-אני הולך אחי, אל תדאג לא תירא אותי יותר ב-בחיים." ליעד אומר ובורח מהמקום בין רגע.
ירין מסתכל עלי, אבל לא כמו בדרך כלל. יש משהו שונה בעיניים שלו, חום, אני מרגישה כאילו רק במבט שלו אני מוגנת מכולם. זה פעם ראשונה שירין מתנהג ככה באמת ולא בצחוק.
"אם הוא מדבר איתך, מילה אחת, את קוראת לי. הבנת?" הוא שואל קצת יותר רגוע ממקודם אך עדיין שומעים בקולו את הכעס.
"אממ, כן, אבל אפשר להבין מה עבר עליך? אתה יודע שאני מסוגלת לשמור על עצמי, נכון?" אני עונה. אחרי הכל עשיתי איתו שש שנים של ג׳וג׳יסטו... אל תשאלו למה, אבל אימא שלי תמיד רצתה שאני אדע לשמור על עצמי...
"כן, כן אני יודע, לא שחכתי את המכה הזאת..." הוא אומר מחייך ויוצא מהכיתה.

ספיר בוהה בי קצת בהלם ממה שקרה פה.
"מה-" ירין מכניס את ראשו דרך הדלת וקוטע את ספיר במשפט שלה, "אבל אל תשכחי לקרוא לי ,אם קורה משהו אני תמיד כאן!" הוא אומר והפעם הולך באמת.
"אוקיי קודם כל תסבירי לי ממתי אח שלך מתנהג ככה, ואני רוצה גם פירוט על המכה הזאת שדיברתם עליה, אני מרגישה שאני  לצחוק שנים!" ספיר מדברת מהר, ככה זה כשהיא סקרנית מדי...
"סתם פעם היינו בג׳וג׳יסטו והמורה אמר להתחלק לזוגות, קיצר היינו ביחד.החינו צריכים שאחד ישים את היד שלו והשני צריך להגיע אליה עם הרגל, ולאט לאט מעלים את היד יותר גבוה..." אני כבר מתחילה לצחוק מבפנים.
"נו ו-....?" היא שואלת.
"הרמתי את הרגל והיא נחתה ישר על הפרצוף של ירין." אני מסיימת ואני וספיר פורצות בצחוק.

"מה מצחיק כל כך? אני גם רוצה לצחוק!" שחר אומר כשהוא נכנס לכיתה.
"סתם סיפרתי לה משהו על ירין ואני..." אני אומרת וצוחקת עוד יותר חזק.
"דיי! אני גם רוצה לשמוע, תספרו לי! נוו-" הוא מתחננן.
"כנראה, שזה לא יהיה עכשיו!" קוטעת המורה את שחר, בכניסתה לכיתה. "יאללה, כולם לשבת ולקחת דף ריק, בוחן פתע."

"אבל המורהה!"
"זה לא פייר!!"
"המורה עשית לנו אחד כבר בשבוע שעבר! מה הקטע?"
"כן מה בכוונה כדי שנסבול?!"

"בטח, אני כזאת אכזרית. תכתבו ותפתרו את המשוואה שעל הלוח. יש לכם עשר דקות."

* * *

אני לא מבינה את אלא שאוהבים לאכול בקפיטריה של הבית ספר... תמעד או שזה יותר מדי בריא או שזה מלא בשמן. אז אצלנו זה השמן.איכשהו הטבחית מצליח להכינס שמן לכל דבר.
ההורים ניסו לעשות עם זה משהו, אבל לא עבד להם כל כך... ועכשיו אני צריכה לסבול ולאכול אורז ברוטב שמן!
את האמת השניצל תירס שלה סבבה... טוב חוץ מזה שהיא עושה אותו בטוסט.... כן, כן, בטוסט...
אני מתיישבת בשולחן ליד ספיר ושחר וירין מצטרפים אלינו.
"איפה תומר?"ספיר שואלת.