מחוננת במסרה חלקית

פרק 19

אני מתעוררת בבוקר בבהלה, קפוא לי.
כולי רטובה.
אוי כמה בא לי לרצוח את הבן אדם שצוחק עליי עכשיו. אני פוקחת את העיניים, ורואה את ירין מתפקע מצחוק וביד שלו בקבוק של ליטר מים, ריק. שחר עומד מאחוריו ומנסה שלא לצחוק.
"אאאררגג!" אני צועקת עצבנית. ועוד יום שמתחיל רע...
"זה על הכאפה של אתמול!" ירין אומר וצוחק, "זה שווה להשכמה עם כאפה!" הוא מוסיף.

טוב מה השעה? 7:46, ובטלפון כתוב לי תמיד שלוש דקות יותר אז בעכשיו בעצם 7:43.
רגע - איך אני התקלח עכשיו? אין לי בגדים, זה לא הבית שלי , ואני מתחילה בעוד עשרים דקות!
אני מחליטה לרוץ עד לבית שלי ולהתקלח שם. ריצת בוקר לא תזיק לי.
אני מתלבשת עם הבגדים של אתמול ומשתמשת במגבת כדי לסדר קצת את השיער ולייבש אותו.

אני שמה אוזניות עם מוזיקה ומתחילה לרוץ לכיוון הבית שלי. אני עוברת ליד הבית של ספיר ורואה איך היא בוהה בי באי אמון מוזר כזה, אז אני מורידה את האוזניות ובו זמנית אומרת לה בוקר טוב.
בלי שום הזהרה מראש היא רצה לתוך הבית שלה, זורקת את התיק שלה בכניסה ומתחילה לצעוק.
"אני לא מאמינה שעשית לי את זה! איך את יכולה?? אני סיפרתי לך, ואת ראית שזה לא סתם עוד רגש חולף כזה, אני... אני, אני פשוט לא מבינה איך חברה הכי טובה שלי יכולה לעשות לי כזה דבר!" היא צועקת וממשיכה לצעוק ועולה במדרגות לכיוון החדר שלה.

מה עשיתי לעזאזל?

"- את יכולה לעצור רגע אני רוצה להסבי-,
אני מנסה לדבר אבל היא ישר מתפרצת.
- לא אני לא אעצור ואני לא רוצה שום הסברים מבוגדת מסריחה, אוקיי!? עכשיו צאי לי מהבית!"
"אני לא יוצאת עד שאת לא מסיברה לי מה עשיתי." אני אומרת ומשלבת ידיים.
"צאי. לי. מהבית!" היא צועקת ונכנסת לחדר שלה. אני עולה אחריה ומנסה להיכנס. היא נעלה את הדלת. לא נורא אני מומחית בדברים כאלה.
"אני אדפוק על הדלת עד שתפתחי ותסבירי לי, ואני אחטט לך בטלפון אם צריך, כי אם לא שמת לב השארת אותו על השידה שכאן..."
אני מתחילה דפיקות קטנות וסדירות שישגעו כל מי שיש לו בעיות קשב וגם את מי שאין לו.

אני שומעת אותה משתגעת מבפנים עד שהיא סוף סוף פותחת לי, מתיישבת על המיטה שלה ואני יכולה לראות שהיא עברה כבר לשלב הבא. שבו היא בוכה ושקטה ולא צועקת ותפרצת כמו בשלב הראשון. כן אני מכירה אותה ממש. עוד שתי שלבים ואנחנו נשלים.
"נו מה עשיתי? שפכי הכל." אני אומרת בבטחה, הרי לא עשיתי כלום אז אם היא מאשימה אותי במשהו היא בטח טועה... לא?
"את היית אצל ש-שחר. כל הלילה. ו-ואת, את התקלחת שם ובטח ישנת בבגדים שלו, במיטה שלו, כמו, (סניף) כמו זונה." היא אומרת והדמעות שלה לא מפסיקות.
"את צוחקת עליי נכון? את כועסת עליי רק בגלל שישנתי אצל שחר?" היא מהנהנת ומוסיפה ש"זה לא רק זה , זה פוגע שחברה הכי טובה שלך עושה דברים מאחורי הגב שלך".
"טוב זה נכון אבל לא עשיתי את זה מאחורי הגב שלי, כי אין לי שום דבר להסתיר."
"אה אין לך בעיה להסתיר שאת זונה סבבה צאי לי מהחדר."
"אני נשארת כאן ולא זזה עד שאת לא שומעת את מה שיש לי להגיד." אני אומרת.
"סבבה, תשארי כאן כמה שבא לך אבל אני הולכת." היא עברה שלשלב השלישי, הבריחה מהבעיה. היא מנסה לצאת אך מכיוון שהדלת נועלה והמפתח אצלי היא לא מצליחה וחוזרת לעמוד מולי. "תני ת'מפתח!"
" אני לא אתן לך. אני רוצה שתקשיבי לי."
" טוב אני אקשיב לך." היא מתייעשת ומתיישבת מולי. פשיי, עברה מהר שלשב האחרון, בדרך כלל הכי קשה לה לעבור אליו. בשלב הזה היא מנסה לסדר את העניינים כצמה שאפשר.
"עד הסוף?" אני שואלת והיא מהנהנת כתשובה.
"

אוקיי," אני מתחילה, "אז אתמול גיליתי ששחר הוא החנון שלמד איתי בבית ספר הקודם, נו הזה שסיפרתי לך שהיו מרביצים לו...".
"מה?? היו מתעליים בשחר?! אבל הוא כזה חזק ומתוק וחתיך ומושל-"
"סיכמנו שאת מקשיבה עד הסוף נכון? בלי להתפרץ נכון?" היא מהנהנת שוב ואני ממשיכה. " אז בקיצור אחרי שההורים שלו הבינו מי אני ואיזה צרוף מקרים שהילד שלהם מצא אותי, הם החליטו להזמין את המשפחה שלי לארוחה אצלם. אכלנו עד מאוחר, ואז שיחקנו באיזה משחק דפוק שצריך להרוג בו אנשים. ניצחתי את שחר וירין וג׳ונתן, אבא של שחר רצה שאני אלמד אותו וזה וזה. קצר אני לא ארד לפרטים, פשוט בסוף אני וירין נשארנו לישון שם. אני ישנתי בחדר אורחים ואם את לא מאמינה לי תשאלי את שחר או את ירין. גם לא התקלחתי שם, פשוט ירין העיר אותי עם מים קפואים, גם בגלל זה רצתי לבית."
היא בהתה בי במשך לפחות שתי דקות. שתקנו. " נו את סולחת?" שאלתי.
"אממ... אני לא יודעת... כאילו מה לא חשבת לדבר איתי, לעבור אצלי לספר, לשתף חוויות... אוף אני לא יודעת מה לעשות איתך. קולטת שיכולתי עכשיו להשאר איזה שבוע במיטה בגלל הטראומה שעשית לי?!" טוב נו כולה ישנתי אצל מישהו שאת אוהבת..