לינדה לא ידעה מה להגיד, היא הייתה די מופתעת מדבריו של פרנקו.
"אני מצטער." פרנקו אמר כשהבחין בהבעת פניה והשתחרר מאחיזתה הבטוחה והחמימה של לינדה. הוא העביר את ידיו בעצבנות על פניו, כאילו מנסה לנער את התחושה המוזרה הזאת מראשו.
"אתה לא צריך להצטער על מה שאתה מרגיש." לינדה אמרה וניסתה לאחוז בידו של פרנקו שוב, אך הוא התנגד.
"תעזבי אותי."
"אני לא אעזוב אותך, במיוחד לא עכשיו."
"מה את מתרגשת? פעם אחת מישהו אמר עלייך משהו טוב ואת מתלהבת?" פרנקו קם ממקומו והתחיל להתהלך ברחבי בית הקפה הריק.
"פרנקו תקש-"
"לא אני לא רוצה להקשיב לך!" הוא צעק ותפס את ראשו בשתי ידיו. "אני פגשתי אותך רק אתמול וכבר בטוח שאני מאוהב בך. זה פתטי!"
"לא זה לא." לינדה השיבה ברוגע.
"כן זה כן!" הוא השיב בחזרה. "את בטח עוד פלצנית אחת שמנסה להראות שהיא עצמאית ויכולה לעבוד ולהשיג כסף בעצמה, אבל בעצם ההורים שלך משלמים לך להכל!"
"לא נכון." קולה של לינדה החל להישבר והיא השפילה את ראשה.
"אני בטוח שזה ככה! למה בכלל באת לכאן? ראית שהמקום הזה מעפן ואף אחד לא בא לכאן, אבל לא, את באה להראות שאת מסכנה כשאת לא ואת פשוט חייבת כסף!"
"תפסיק!" לינדה קטעה אותו. "אני לא יכולה לשמוע אותך יותר! אין לי הורים, מגדלים אותי זוג כבשים בחווה העירונית. איך כבשים יכולים בדיוק לשלם לי על הכל?"
"לינדה אני מצטער אני לא ידע-"
"כי אתה לא מוכן להקשיב! רק אתה מסכן בעולם הזה!"
"את טועה."
"כנראה שלא."
"אני באמת מצטער, אני אידיוט מוחלט." הוא אמר וניגש אליה.
"אל תתקרב אליי, מרעיל בקפה!" היא צעקה עליו והתרחקה, לקחה על הדרך את התיק שלה והלכה אל עבר הדלת.
"את עוזבת?" הוא שאל ואכזבה כיסתה את פניו.
"כן, אני מתפטרת." לינדה אמרה בדרמטיות ופתחה את הדלת.
"לא, בבקשה אל תלכי." הוא אמר והלך אחריה.
"אתה לא תצליח תעצור בעדי!"
"אני כן אצליח."
"איך בדיוק?"
"ככה." הוא אמר ורכן אליה, שפתיו הסדוקות נוחתות על שפתיה הרכות.
איכס, לינדה חשבה. הוא חייב לובלו, אני אביא לו מחר אחד. הוא שורט את השפתיים שלי מה נראה לו ערס מגעיל!
לינדה ידעה שהיא צריכה להתנתק אך לא רצתה. זה הרגיש כה טוב ונכון. לפתע, מבלי להרגיש, העולם עצר מלכת והם חיו בבועה משלהם.
אחרי שהם הפסיקו, פרנקו אחז בפניה ואמר: "הייתי רוצה להגיד שאני מצטער אבל אני לא."
"גם אני לא." לינדה אמרה בחצי חיוך.
"האמת שאני לא רוצה להרוס את כל האווירה," פרנקו כחכח בגרונו והמשיך. "אבל אנחנו חייבים להסתיר את הגופה של חברה שלך."
אם הוא היה אומר לה את זה לפני הנשיקה, היא בטח הייתה בועטת לו בגרגורת ובורחת החוצה כדי לקרוא למשטרה. אך איכשהו, הנשיקה שיכרה אותה והיא הרגישה שאין שום דבר מוזר במילים שיצאו מפיו כרגע.
הם הרימו את גופתה של סמואלה ורצו לשים אותה בפחים שמאחורי בית הקפה, אך לפתע נכנס זוג שוטרים לבית הקפה.
YOU ARE READING
A Poisoned Coffee
Romanceלינדה מחפשת עבודה דחופה כדי שתוכל לשלם על לימודיה בקולג' ומוצאת מקום עבודה פנוי בבית הקפה "קפה בופה"*. לא הרבה אנשים הגיעו לבית הקפה ההוא ואחרי שגילתה את הסיבה מדוע, היא לא רצתה לעזוב מכמה סיבות. אהבתם את הסיפור? אנחנו בטוחים שתאהבו עוד סיפורי-טלנוב...
