Blame It On Me

●1-Freddy Kruger●

אני דופקת קלות על דלת כיתתי, כיתה יא-3, ומיד לאחר מכן פותחת אותה. עיניי המורה כמעט יוצאים מחוריהם כאשר היא רואה אותי כך, באיחור קל של שבע דקות ושקית שוקו בפי.
גיחוך קל מפנה את מבטי לכיוונה של מאיה, שמטיחה את ידה במצחה בתסכול.
"בוקר טוב," אני מחליטה להקל על המכה, לפני שאני מתקדמת בצעדים זהירים אל שולחני, בדיוק כפי שצעדתי בבית כאשר אמי שטפה, והיא נזפה בי שאני לא יכולה ללכת לשום מקום. כשאני צריכה ללכת למטבח, גם לא הרצפה הרטובה של אמי תעצור בעדי.
"לא, לא." הא מצקצקת בלשונה, ואני נעצרת אל מול לשולחן הראשון, נושכת את פנים חניכיי. הצחוק שנשמע כעת הוא וודאי, רוי האידיוט. אני מכווצת את עיניי לכיוונו בזעם, והוא מרים את ידיו כחף מפשע.

"למשרד המנהל, גברת כהן." אני מגלגלת את עיניי, ומסתובבת להביט בפניה בתחינה, "המורה, אלו סך הכל שבע דקות!" אני מנסה לשכנעה, "ואת ממשיכה לגזול מזמן השיעור, אז ברשותך." אני מניפה את ידיי באוויר, ומטיחה אותן חזרה מטה על ירכי. רגלי מתקדמות אל מחוץ לכיתה, ואני זורקת את שקית השוקו שריקה מתוכן בפח שלצד הדלת.

רגלי מתופפת במקצב קבוע על רצפת העץ שבחדר המורים, ואצבעי מצטרפת מידי פעם בנקישה על קצה הכיסא.
"אפשר די?" קול זועם מעט קוטע את הרהורי, ואני מרימה את מבטי מעלה בבהלה. אני רוצה לבלוע את כל כולי שאני רואה את הבחור שיושב למולי, הוא חדש, אני בטוחה בכך. עיניו התכולות סורקות במן חשש קל את החלל, והוא פורע את שיערו השטני מספר פעמים.
"מצטערת..." אני מושכת בכתפי בשאננות, "לחוץ קצת?" אני מתעניינת באמת.

הוא מביט בי פתאום, מנסה לפענח את מבטי. אני פתאום מרגישה לא בנוח שמבטו סוקר אותי כך, עד שגבתו מורמת מעלה בתדהמה, "מישהו אמר שהתחלתי איתך שיחה כרגע?" אני מתכווצת בקרבי, ובפעם הראשונה בחיי אני יכולה לומר שהמנהל הציל אותי, "כהן, למשרד." ראשו מגיח מן הדלת, ואני מתרוממת במהירות. אך שניה לפני שאני נכנסת פנימה, אני מרשה לעצמי למלמל בלחש: "סנוב מזוין." ולאחר מכן, אני סוגרת את הדלת אחריי.

״בבקשה תגידי שגברת דליה פשוט לא מחבבת אותך.״ הוא מבקש מיד, מנענע את ראשו מצד לצד באנחה קלה.
״גברת דליה פשוט לא מחבבת אותי.״ אני יורה חזרה ישירות. למען האמת, דבריי לא מסולפים לחלוטין, היא באמת לא סבלה אותי. אבל אלו היו יחסי שנאה הדדים, זה לא שהמקצוע שלה עניין אותי יותר מאשר הפרצוף שלה. שיעור לשון מחורבן.

"איילין, דיברנו על כך," הוא מעיר אותי לשיחה שניהלנו בתחילת השבוע, "גברת דליה טוענת שאת לא רק מאחרת, אלא מפריעה לשיעור." אני מתרוממת מכיסאי באחת בעיניים פעורות לרווחה, "בולשיט!" אני מתנגדת מיד, והמנהל מביט בי, משתדל שלא לפלוט צחוק קל אל מול פניי, "אני אאלץ להעניש אותך בדרך כלשהי..." אני מגלגלת את עיניי, וחוזרת להתיישב בכיסא שכבר הפך שלי, מניחה את רגליי על הכיסא הסמוך.
דפיקה קלה על הדלת, ולאחריה ראש שמציץ אל תוך המשרד מעיר את המנהל, "הו, מר אדמוני, אני כבר אסיים כאן ותיכנס." אני מצקצקת בלשוני מיד, "אנחנו הולכים להתווכח כאן, זה לא עניין של מה בכך, אם הוא מעוניין, שייכנס." המנהל מביט בי כאילו נפלתי מהירח, "צאי החוצה לבינתיים, איילין," הוא לוחש לעברי, אך במקום זאת אני מקפלת את רגליי אל הכיסא שהתיישבתי בו, מפנה את הכיסא הסמוך ומנופפת בידי לעבר הסנוב שכעת הוא יכול להיכנס.