Fixing The Broken-הוקפא

פרק 8; Back to US-part 2

*לא לשכוח שאת בדיקת הפרק אני עושה לאחר היום שהעלאתי. תודה וסליחה.*

איפה הנעל השנייה שלי?

אני מקפצת ברחבי החדר על רגל אחת בחיפוש אחר האבדה. הייתי בטוחה ששמתי אותה ליד הנעל המתאימה לה, אך מסתבר שטעיתי כי היא לא הייתה שם כמו שחשבתי.

אני במצב קשה מאוד מבחינה נפשית, כאילו כל רגע אתפוצץ. בקצב הזה, נראה כי זה באמת יהיה סופי.

מלמטה, אני יכולה לשמוע את האנשים המפטפטים זה עם זה בקולי קולות, מצטערת על כך שאיני יכולה להיכנס למיטתי ולקבור את ראשי תחת השמיכה.

הדבר לא יתקבל בברכה, כמובן. לא מצד אימי ולא מצד ה'אורחים שלה'.

היא שכחה, כנראה, שכולם הגיעו בשביל אבא ולא לכבודה. לא לכבוד השער החדש שלה במגזין הכי נחשק בניו יורק, ולא לכבוד ה'קולקצייה' החדשה שלה.

כמובן שתשכח, באמת שלא צפיתי ממנה ליותר.

"איפה זה, לעזאזל..." אני ממשיכה לחפש, וחיוך גדול עולה על פני כשאני סוף סוף מוצאת את הנעל השנייה.

"עכשיו, איפה ה... אוי לא!" אני מטיחה את ידי על מצחי ומתחילה לחפש את הטלפון שלי, שנראה כי גם הוא החליט להתחבא לי היום.

נראה שאני לא היחידה שלא רוצה לרדת לשם.

אני נושפת אוויר כשגם הטלפון שלי נמצא, אולם גם יודעת כי עכשיו אין לי תירוץ להמשיך להישאר בחדרי.

אני נועצת את מבטי בדלת, נאנחת. טוב, על החיים ועל המוות.

-יומיים לפני כן-

אני יורדת בשקט במדרגות, מסתכלת לצדדים כאילו שד יקפוץ עליי כל רגע. אם אמא שלי ערה, אולי זה באמת יקרה.

אני מדלגת על המדרגה האחרונה בלי כוונה, ומקללת חרישית תחת נשימתי על הרעש. אם המכשפה מהמערב לא הייתה ערה, כעת היא על בטח כן. היא בטח תיתן לי את הנאום על כך ש"הרסת את שנת היופי שלי," או משהו כזה.

אני מחזקת את אחיזתי סביב הטלפון וממהרת לדלת, יוצאת ממנה בבטחה ונושמת לרווחה.

מיד אני מתחרטת על כך שלא לבשתי בגדים קצרים יותר.

התרגלתי למזג האוויר בלונדון, ולגמרי שכחתי מהחום בקליפורניה.

אני נאנחת בתסכול אך מחליטה לא לחזור, מחשש שאמצא את עצמי מול אימי והחבר (המסכן) שלה.

כשהגעתי לפה ביום שלישי בערב, הדבר הראשון שעשיתי היה לישון, ורק כשהתעוררתי בבוקר למחרת נכנסתי לזרם המים הנעים. קרצפתי ושטפתי את כל מה שיכולתי מגופי, מה שנשאר מהטיסה, אך כמובן שהיו דברים שלא יכולתי לשטוף.