second chance

part 10:

שבועיים עברו. שבועיים שעם כל הקושי הקיים הם היו נסבלים. במיוחד כשיום למחרת ההורים שלו חזרו כי מצב
הדודה השתפר והוא חזר לביתו. סופסופ היה לי לאן לברוח ודרך להתעלם מהמבטים שלו.
פשוט לא נועדנו. וקיבלתי את זה. טוב בערך..

"נו את באה? אם את עוד הפעם תחלמי בהקיץ ותאחרי מיס. לוביין תהרוג אותך." שמעתי את לורן אומרת לי. הסתכלתי אליה בהכרת תודה. היה כייפ לדעת שכי הצלחתי למצוא חברה בבית הספר הזה. "אני באה.. אבל תתקדמי לפני אני לא רוצה שהיא תעניש אותך" אמרתי בחיוך קושרת את השרוכים של נעלי הספורט. יצאתי בהפרש של שתי דקות אחריה. ובכל זאת איחרתי. "רוברטה מה אני אמרתי על לאחר?" מיס. לובין צעקה עלי ואני פשוט הסתכלתי לא מגיבה. עם הזמן למדתי שכל תגובה מצידי רק תעלה את העונש מצידה. "שותקת אהה? נהדר תעשי 2 סיבובים מסביב לכל שטח ביה"ס כולל מגרש הפוטבול. אני רוצה שמר. גורדון יגיד שרצת את כל מגרש הפוטבול פעמיים. שמעת אותי?" הנהנתי. יופי לא מספיק אני צריכה לרוץ אני גם צריכה לרוץ בשיעור הספורט של הבנים. היא נתנה לי שריקה והתחלתי לרוץ.
עברתי את רוב שטח ביה"ס והגעתי לשטח של מגרש הפוטבול. לא יכולתי לעצור מעצמי על להסתכל לעבר הבנים. חצי קבוצה עם חולצה והחצי השני עם. בעודי רצה הצלחתי לקלוט את הארי מביט לעברי וכמובן שהוא בקבוצה של הבלי חולצה. הבנאדם הזה פשוט אוהב להתפשט מתי שבא לו. הוא חייך וצעק "עוד עונש? באמת רוברטה?" והתחיל לצחוק יופי הארי הצלחת למשוך את המבט של כולם אלי בעודי מסתכלת אליו במבט מוות ומתקדמת אליו בכל צעד ניסיתח כמה שיותר לא להסתכל עליו. אני עדיין לא אומרת את השם שלו. אין מה לעשות תתמודדו. התעלמתי מהם במופגן יודעת שמר גורדון באמת יספר למיס. לובין הכל. טוב סיבוב שני. עברתי ליד מיס לובלין מחייכת לה חיוך קטן ומתוק להראות לה שאני לא מתכוונת להישבר והמשכתי הלאה. מורה מעצבנת. המשכתי כך עד שהגעתי שוב למגרש הפוטבול רואה שהבנים מחולקים לשני חלקים אלה שעושים ספרינטים מקצה אחד לשני כמו הארי ואלה שמתאמנים בזריקות כמו דיאגו. דמאט למה הוא בקבוצה עם החולצה.שליטה עצמית רוברטה. שליטה עצמית. התבוננתי בהארי רץ וכשקלט אותי שוב רץ לידי בניסיון להראות עד כמה מצחיקה אני נראית כשאני רצה. לא יכולתי לעצור את החיוך על שפתיי. הוא עקף אותי די בקלות ורץ כשפניו מופנים אלי "איך את תמיד מסתבכת? את כולך מגנט לצרות" "לא אני לא" אמרתי לא מורידה את החיוך מפני אך כשהוא הביט בי במבט של על מי את מנסה לעבוד. עצרתי את הריצה והתחלתי לצחוק. הסתכלתי עליו "אני באמת מגנט לצרות נכון?" אמרתי מתנשפת "את כולך -אני רוברטה ואני מגנט לצרות" הוא אמר מנסה לחכות אותי בעודו מזיז את שרירי חזהו. התחלתי לצחוק עוד יותר. "אני לא מתנהגת ככה! אני אפילו לא יכולה לעשות את זה!" "את מה?" הוא שאל ממשיך להוזיז את שרירי חזהו. "את זה! את כל זה!" אמרתי נוגעת בחזהו הקשה ודוחפת אותו דחיפה קלה. "אוו זה קל אני תמיד יכול לעזור לך" וכאן הרגשתי שניגמר לי האוויר צחקתי כאילו אין מחר עקפתי אותו והמשכתי לרוץ עד שראיתי כדור עף לעברי. הצלחתי לעצור את עצמי בזמן. והיסתכלתי לעבר הקבוצה עם החולצה. רואה את כולם מתמסרים חוץ מזוג אחד. הזוג של דיאגו וכריס. "מה לעזאזל?!" צעקתי לעברו כשהרמתי את הכדור "היית יכול לפגוע בי!" המשכתי לצעוק "אבל לא פגעתי" הוא ענה לי באדישות עיניו קרות כקרח. "את מתחמקת ממני כבר שבועיים!" הוא המשיך להתקרב לכיווני וקולו קר. הסתכלתי עליו באותו מבט מתעלמת מנוכחות כולם כשאמרתי "אתה מתכוון אחרי שגיליתי איזה שקרן וזונה ממין זכר אתה?" לרגע הוא נראה אובד עצות "לא חשבת שאגלה? אז לא אני מתחמקת ממך אני פשוט לא רוצה לנהל איתך את השיחה הזאת. אלה החיים שלך ובאמת שכבר לא אכפת לי" המשכתי לומר וברגע שסיימתי התחלתי לרוץ מנסה לברוח כמה שיותר. ידעתי שהיום הזה יגיע פשוט- פשוט לא יכולתי להתמודד עם זה עדיין.
"אם כלכך לא אכפת לך כמו שאת אומרת אז למה את כלכך כועסת" הוא צעק אחרי נעצרתי לשניה והמשכתי צועקת לו "אני לא כועסת" מאוכזבת-כן. פגועה- כן. כועסת- אין לי מספיק מקום בשביל הרגש הזה.
"אם לא היית כועסת היית מדברת איתי במשך השבועיים האלה ולא בורחת ממני ככה!" שמעתי אותו אומר הסתכלתי הצידה רואה איך הוא רץ יחד איתי בניסיון להמשיך לדרבן אותי לדבר איתו. נעצרתי מסתכלת עליו. יכולתי להרגיש את המבטים של הבנים ואפילו של המאמן הרמתי את מבטי שהיה עד עכשיו תקוע בחזהו לעבר עיניו הכחולות. הוא הסתכל עלי שפתיו נפוחות והוא סמוק במקצת וידו עוברת לאורך שיערו אולי על מנת להראות עד כמה מתוסכל הוא היה."זה לא ענייני. באמת." אמרתי. וזה נכון. זה באמת לא ענייני. לפתע הייתי מודעת עד כמה כואב לי כשאמרתי את זה. אני לא חלק מחייו ואני גם לא אהיה בין אם זה מרצון ובין אם זה תוצר של החיים. הוא הסתכל לכל מקום ואז הישיר את מבטו אלי "בואי נדבר על זה", הוא אמר משולהב " בואי נדבר על זה אני צריך שתביני אותי" הוא המשיך מושיט את ידו לעברי. "הוזזתי את ידי במהירות "למה?" הוא צבט את גשר אפו. אחד מההרגלים שמאפיינים אותו כשהוא אובד עצות. "אני לא יודע.. אולי כדי שאת תביני. אולי כדי שגם אני אבין?" הוא לחש את המשפט האחרון. שקר. זה משהו אחר. "אם אתה כלכך צריך לדבר תדבר עם כריס, או עם אמא שלך אתה לא צריך אותי בשביל זה." אמרתי מסתובבת להמשיך אך הוא עצר בעדי כשהיא תופס את ידי ומושך אותי אליו "אבל אני רוצה אותך"
הוצאתי את ידי מאחיזתו והמשכתי לכיוון השיעור של הבנות מודעת לכל הדרמה שעשינו. "זה היה כלום!" שמעתי אותו צועק " את לא יודעת איך זה לא להרגיש שום דבר כשאת איתן." הוא המשיך. דמאט. הוא לא מוותר. "אווו אהה תאמין לי שאני מבינה במערכות יחסים גרועות" המשכתי להסתכל קדימה מקווה שהוא יבין את הרמז ויעזוב אותי לנפשי "אבל אני באמת לא רוצה לדבר על שלך" המשכתי והגברתי מהירות.
לא שומעת אותו יותר.
_________
נראה לי זה הפרק הכי ארוך שרשמתי חח. מקווה שאהבתן
שוב כמו תמיד אשמח לתגובות והצבעות שיהיה לכולן שבת שלום.
Xoxo
lia