שקט.
ומתוך השקט ניתן לשמוע את הלב שלי נסדק. עד שהצלחתי להתגבר.. ידעתי שזו תהיה טעות לחזור הביתה. פשוט ידעתי.
הסתכלתי על דיאגו במבט שבור אך מיד לקחתי את עצמי בידיים אני לא אבכה. הוא לא שווה את זה. פני השתנו ישר להבעה האדישה והקרה שהייתי לפני שהוא אמר מה שאמר בעוד שהפנים שלו נראו טיפה מבוהלות הוא נשף נשיפה רעועה "אנ-" קטעתי אותו במהרה "השיחה הזאת נגמרה. אני לא מוכנה לסבול את השטויות ואת העוקצנות שלך כלפי, להזכירך אתה עדיין זה שנמצא בבית שלי." המשכתי לא נותנת לו להגיב "הדרך הטובה ביותר לחיות איתך באותו הבית היא שכל אחד יתעסק בענייניו אתה לא תדבר איתי, לא תתקרב אלי, לא תסתכל עלי או אפילו תנשום לידי. מובן?" אמרתי בקול מתכתי וקר לא מוכנה להראות לו עד כמה שבורה אני "רובי אני-" הוא אומר בחוסר אונים מתקדם אלי. אני נשארת במקומי אך אני מושיטה יד על מנת לעצור את ההתקדמות שלו. "מובן?!" אמרתי שוב בכעס מסתכלת לו בעיניים על מנת שייראה שאני לא צוחקת. אולי אם היה לי שביב רגש כל שהוא כלפיו המבט השבור שבעיניו היה גורם לי למשהו אבל זה נגמר. אני לא מוכנה לסבול את השטויות שלו יותר. אני שונאת אותו. ואני שונאת את העובדה שאני מושפעת ממנו כלכך.
"מובן.." הוא מלמל בשקט מסתכל הצידה על מנת לא לפגוש בעיניי וזה הרגע בו אני בוחרת להסתלק. אני יוצאת לכיוון האורוות לוקחת את מולניה ולא מסתכלת לאחור. לא לקחתי אוכף ולא החלפתי בגדים. הרצון היחיד שלי הוא לברוח.
אגם ליקווי כבר לא בא כאופציה. דיאגו מכיר אותו. אז פשוט נתתי למולניה לקחת אותי רק שיוציא אותי משם. לבסוף הגענו לקרחת יער מולניה כבר היה עייף וכל מה רציתי היה לבכות.
חזרתי הביתה אחרי שעתיים בערך למזלי אבא שלי היה באורווה הוא הסתכל עלי והתחיל לצחוק. "כמה פעמים אמרתי לך תבדקי במראה מה את לובשת לפני שאת יוצאת לרכב. אמא שלך תהרוג אותך" לא הבנתי על מה הוא מדבר עד שהסתכלתי על הפיג'מה שלי. פיג'מה כחולה עם עפיפונים. עם כל מה שקרה במטבח שכחתי להחליף. ירדתי ממולניה והתחלתי לצחוק יחד איתו. זאת לא הפעם הראשונה שאני שוכחת להחליף בגדים. למזלי בפנימייה חברות שלי תמיד הזכירו לי וגם אם פעם אחת שכחתי זה לא היה נורא שהרי החדר שלי נמצא במרחק שתי דקות מהכיתה. "עזבי אני אחזיר את מולניה את רק תנסי להתגנב לחדר בלי שאימא שלך תראה אותך" חייכתי אליו והתחלתי ללכת לכיוון הבית רואה את דיאגו יוצא משם. הוא הסתכל עלי אך התעלמתי ממנו בהפגנתיות. היי חזקה.
עבר שבוע וחצי אני חושבת מאז אותו יום. כבר שבוע וחצי שאנחנו לא מדברים.. לא בזמן האוכל יחד עם כל המשפחה שלי, לא כשאנחנו נמצאים יחד באורוות ולא בערבים- הזמן בו כל אחד מסתגר בחדר שלו. ואני גאה בעצמי. אני באמת ובתמים גאה בעצמי שהצלחתי לעמוד בהחלטה שלי להתעלם ממנו. אבל מחר זה לא יהיה קל. מחר חוזרים ללימודים ועם כל הצער והכאב השנה אני לא יכולה לברוח כי אין לי לאן. ההורים הסכימו לשלוח אותי לפנימייה רק לשנה אחת וידעתי את זה עוד לפני שנרשמתי לפנימייה. והבית הוא גם אינו מקום מפלט יותר. המצב של דודה של דיאגו מדרדר ולמרות שההורים שלו באו שלשום אני מרגישה כאילו זה לא מספיק. אבל אין מה לרחם עליו. הוא מצליח להעסיק את עצמו טוב מאוד בין אם זה להיות עם המשפחה שלי או להיות באורוות או להיות עם החברים שלו. אני היחידה שעדיין מרגישה לבד אבל זה הולך להשתנות כשמחר אני הולכת לבית ספר חדש.
אני יושבת במרפסת כשאני שומעת דפיקות על דלת חדרי אני מסתכלת לעבר הדלת שפתוחה לרווחה ורואה את דיאגו. "תתארגני אנחנו הולכים לקניות" הוא מסתכל עלי מחכה לתגובה. אני מחזירה את פני אל המחברת לא מוכנה לאבד את הריכוז עד שהנוף יצא מדויק. אני מנסה להתעלם ממנו במופגן וזה הצליח עד ש.. "זה מדהים" אני שומעת אותו לוחש אני מסובבת את מבטי והוא נמצא קרוב אלי. יותר מדי קרוב אלי. הוא חוטף את המחברת מידי לפני שאני מספיקה להגיב ומעביר דף אחד אחרי השני. "היי! תחזיר את זה!" אני מתעצבנת ומנסה לקחת את המחברת אך הוא גבוה ממני ואפילו המיטה אינה עוזרת לי. "לא אמרת כל אחד בחיים שלו? אז תחזיר לי את המחברת ועוף לי מהחיים!" אני אומרת וקופצת עליו מהמיטה על מנת להגיע למחברת הוא תופס אותי כמעט מיד ביד אחת זרועו עוטפת את מותני ובשניה הוא מחזיק את המחברת רחוק ממני כמה שיותר "אני לא אמרתי את זה- את אמרת" הוא אמר מביט בי מוריד אותי לריצפה "אבל הסכמת לזה" המשכתי להוכיח אותו הוא הוריד את המחברת וניצלתי את ההזדמנות על מנת לחטוף אותה "אז? מה רצית שאגיד? שאני לא רוצה? שאני רוצה שנחזור להיות כמו שהיינו פעם-" קטעתי אותו "בחיים לא נחזור להיות כמו שהיינו פעם" "כי את שקועה בעבר!" הוא אמר מנסה להוכיח את טענתו "סיימת? כי נראה לי שלא למדת מהפעם האחרונה שדיברנו" החזרתי לו באותו מטבע "אם היית נותנת לי להמשיך את השיחה- " "ומה? להמשיך לשמוע עד כמה רע היה לך איתי וכמה טובה הייתה בריאן?" אמרתי בכעס והלכתי עוד צעד קדימה היינו קרובים עכשיו "אתה באמת מצפה שהייתי נשארת לשמוע את המשך השיחה?" אמרתי לו בלעג הוא בא להגיב אך צלצול הפלאפון קטע אותו. הוא הסתכל על הפלאפון ואז עלי, לקחתי צעד אחורה "אתה מתכוון לענות?" שאלתי נבהלת מהקרבה שיצרתי מקודם. הוא נאנח וענה לשיחה הוא הסתכל עלי במשך כל זמן השיחה. לא מנתק קשר עין. ממלמל תשובות לא מחייבות ובסופו של דבר מנתק.
במשך כל השיחה אני מבינה שבאמת היה לי קשה שלא לדבר איתו. הוא היה פעם החבר הכי טוב שלי. רוב הזיכרונות שלי היו איתו טובים או רעים. אולי טעיתי? אבל המשפט מאותו יום ממשיך להדהד בראשי.
הבנתי שאני הייתי חסר מזל שלי היה אותך. איך אפשר לומר דבר כזה? אפילו לא בצחוק!
"תתארגני" דיאגו העיר אותי ממחשבותי "אמא שלך רוצה שתיקני דברים אחרונים לבית הספר ועל הדרך תיראי כמה אנשים שיהיו איתנו בשכבה" הוא אמר לא מסיר את עיניו "אני אלך לבד לך לחברים שלך" אמרתי והלכתי לכיוון הארון הוצאתי גינס משופשף עם חולצת פסים הסתובבתי חזרה לכיוון פני החדר רואה שדיאגו מביט בי ניסיתי להבין מה פשר המבט ללא הצלחה "אתה מוכן ללכת?" אמרתי משלבת את ידי "אני מחכה לך למטה. וזה לא נתון לוויכוח".
______
לא הייתי כל כך בטוחה בקשר לפרק הזה אז אשמח לכל תגובה שהיא בקשר לכתיבה או לרעיון של הסיפור
ואת תוכלו להביא קוראים זה יהיה נהדר
XOXO
YOU ARE READING
second chance
Romanceרוברטה חוזרת הביתה אחרי שנה בה למדה בפנימיה נידחת בצפון. כביא חוזרת היא מגלה שדיאגו מי שהיה החבר הכי טוב שלה וליתר דיוק האקס שלה, תפס מקום נכבד בחיי משפחתה. עד כמה שניסתה לברוח ולהתרחק ממנו היא מבינה שזה לא ילך והיא מנסה להתמודד עם המצב הקיים ומסר...
