second chance

:part 2

אני פשוט שונאת רעש של שעון מעורר. זה היה רעיון מטומטם לשים את השיר שאני הכי אוהבת בתור הרעש של השעון. אני מחפשת את השעון המעורר בעיניים עצמות אך אני לא מוצאת. אני מנסה להתרכז אולי אצליח לאתר אותו לפי שמיעה אך הוא נשמע רחוק פתאום. אני פוקחת חצי עין ומאתרת אותו בקצה השני של החדר ולא על השידה שליד המיטה. איפה ששמתי אותו לפני שהלכתי לישון. "יופי אמא" אני נאנחת בכבדות.
אני מנסה לחזור לישון ופשוט להתעלם מהשעון אך הרעש בלתי נסבל. אני קמה מהמיטה הולכת בכבדות וסוגרת את השעון מעורר.
כשאני נשענת על השולחן שבקצה החדר אנימבינה שאני מרגישה רע. הראש לי כואב וגם הגרון. ושלא לדבר בכלל על הסחרחורות ועל הבחילה שתוקפת אותי.
אני מתקדמת לאמבטיה הפעם דופקת לפחות פעמיים על מנת לא להיכנס למישהו לא רצוי במקלחת. וכשהשטח פנוי אני נכנסת. ואני נראית נורא. הגרון שלי מנופח עיני אדומות ואני נראית חיוורת. אני לא מאמינה שאני חולה. כנראה שבאמת הצטננתי. אני לא יודעת מה גרם לי להתאפר ולנסות להראות שהכול בסדר אולי זאת הגאווה או שאולי פשוט לא רציתי להראות לדיאגו שהוא צדק. התאפרתי על מנת שלא יראו עד כמה חיוורת אני. נשכתי את שפתי על מנת להחזיר להם קצת מהצבע שאבד. הסתכלתי לעבר ארון התרופות ולקחתי אקמול, סירופ נגד שיעול, כדור נגד צרבת וכל תרופה אפשרית. דפיקה על הדלת הקפיצה אותי "רגע" אמרתי וניסיתי לטשטש עקבות החזרתי הכול במהירות למקום מקווה שאף אחד לא ישים לב. פתחתי את הדלת רואה את צ'ארלי חצי ישנה עושה את דרכה לעבר הכיור, היא לא מסתכלת עלי ואני משחררת אוויר שאפילו לא ידעתי שהחזקתי. אני יוצאת מהדלת וחושבת לעצמי כמה פטתית אני. ממתי אני מתנהגת ככה? אך הדלת ממול נפתחת כמאין תשובה. דיאגו יוצא ממנה, שיערו פרוע והוא לבוש במכנס טרנינג בלבד הוא משפשף את עיניו ומסתכל עלי, בוחן אותי ליתר דיוק. אני מסיטה את מבטי ובורחת לכיוון המדרגות.
אני לוקחת נשימה עמוקה ומזכירה לעצמי להתנהג כרגיל. מה אני עושה דבר ראשון על הבוקר.. נס!
אני ניגשת למטבח בזריזות מוציאה את הכוס ומרתיחה את המים אך קשה להתעלם מהעייפות ומהשרירים הכואבים שמונעים ממני להמשיך, אז אני מתיישבת. בנתיים צ'ארלי מגיעה בליוויו של דיאגו שניהם מסתכלים עלי. "הכול בסדר?" צ'ארלי שואלת. אני מאלצת את עצמי לגלגל עיניים "ברור למה שלא יהיה?" "כי התיישבת באמצע" היא אומרת בהיסוס ומסתכלת לעבר השיש. דיאגו ממשיך להסתכל עלי בוחן כל דבר שאני עושה. "חיכיתי לך" אוקי לא הבנתי למה אמרתי את זה וכנראה שגם צ'ארלי כי היא מבינה שמשהו לא בסדר. "את אפ פעם לא מחכה לי" היא אומרת משלבת את ידיה "יש לך חום?" "מה? לא!" אני אומרת כל כך מהר ובהתגוננות "אני פשוט מחכה שתכיני לי. אני לא רואה אותך הרבה וכבר שנה פנטזתי על הנס קפה הקר שלך. זה שהכנת עם הקרח והשוקולד. זאת הזדמנות מצוינת להכין לי אותו" וואו אני טובה. אין לי מושג מאיפה הבאתי את התירוץ הזה. אני מקווה בשבילי שהיא יודעת על מה אני מדברת. "באמת?" צ'ארלי מסתכלת עלי קצת מופתעת. אני מהנהנת ומרגישה קצת רע ששיקרתי לה ככה בגלל שהיא מסתכלת עלי בכזאת.. הערצה? או שאולי זאת התרגשות בכלל... "אין בעיה!" היא אומרת ופונה לדיאגו "להכין גם לך?" הוא מחייך אליה ומהנהן. הוא מתקדם לכיווני ומתיישב בצד השולחן, בפינה שלידי. אני מסתכלת על צ'ארלי בזמן שהיא מכינה את הנס קפה אני עושה הכול על מנת להתעלם מהמבטים של דיאגו.
"התאפרת" דיאגו אומר לפתע ואני מביטה עליו קצת בבהלה "אז מה?" "את אפ פעם לא מתאפרת" הוא עונה ממשיך להסתכל עלי "התחלתי. אני בחורה. בחורות אוהבות איפור" מלמלתי "עכשיו אני בטוח שיש לך חום". הוא אומר נשען על הכיסא ומסתכל עלי בחיוך יודע. אני באה לענות לו אך כוס קרה מונחת מולי ואני מרימה את ראשי כדי לראות את צ'ארלי. היא מסתכלת עלינו בציפייה. אני לוקחת שלוק ראשון וטעם מוכר ממלא את פי. בפעם הראשונה שצ'ארלי הכינה את זה היא רצתה שאני ודיאגו נעזור לה ויותר הקשנו עליה מאשר עזרנו. זה היה עוד בתקופה הטובה שלנו נקרא לזה ככה. אני מתנערת מהזיכרון הקצר ואני משבחת אותה מנסה כמה שיותר להתעלם מהמבטים של דיאגו. בתקווה מסוימת שהוא לא זוכר דבר.