second chance

part 5:

"אני מחכה לך למטה, וזה לא נתון לויכוח" אמרתי בקול מזלזל תוך כדי שאני נועלת את הדלת על מנת להתארגן. כעבור 20 דקות אני יורדת לסלון מופתעת לראות שדיאגו היה נאמן למילותיו ובאמת חיכה לי למטה. בלי לומר מילה הלכתי אחריו והייתי יותר ממופתעת כשהוא פתח לי את הדלת שליד הנהג. שמרנו על שקט במשך כל הנסיעה אך ברגע שהוא חנה יצאתי מהאוטו והלכתי לחנות הקרובה. "היי!" שמעתי את קולו של דיאגו בליווי הציפצוף שמסמל את סגירת המכונית. כעבור שתי שניות הוא כבר היה לידי. "את בטוחה שאת לא רוצה שאהיה איתך?" "בטוחה" הגבתי ממשיכה ללכת.
"חכי!" הסתובבתי אליו, הוא לא ציפה לזה והתנגש בי. "בואי נקבע שעוד שעה וחצי ככה ניפגש בגלידריה השכונתית" רק לא שם. נאנחתי הגלידריה הזאת מהווה חלק בחיי שהייתי רוצה לשכוח. "בפארק. ליד בריכת הדגים" אמרתי בקול החלטי. מראה שאין שום דרך לסרב לי. הוא נאנח ואני המשכתי בדרכי.
נכנסתי כמעט לכל חנות ואני מרוצה- עכשיו נראה לי שאני מוכנה לחזור. הסתכלתי על השעון בפרק ידי נשארה לי עוד חצי שעה. החלטתי לפלס את דרכי לעבר הפארק. הכל כל כך השתנה במשך השנה הזאת. או שאולי זאת אני שהשתנתי. הייתי שקועה במחשבות עד שלא שמתי לב לכך שהגיעה השעה להיפגש עם דיאגו. חיפשתי אותו בעיני וכשהבנתי שהוא כנראה מאחר התיישבתי על הדשא אל מול בריכת הדגים, השקיות מפוזרות לידי ואני מרימה את ראשי אל על, כך שהשמש תקבל זווית טובה יותר על פני ועל צווארי. החיים יפים האנשים בחטיבה לא- אני כלכך מקווה שהכל ישתנה בתיכון. "רוברטה!!" שמעתי צעקה פקחתי את עיניי מנסה למצוא את מקור הקול. איתרתי חבורת בני נוער והבנתי שזה הם ברגע שאיתרתי את דיאגו אבל לא הוא זה שהצליח לתפוס את צומת ליבי אלא הארי. הוא פתח בריצה לעברי ואני מרגישה איך אני קופאת לכמה רגעים אך אני מתעשתת וקמה הוא מתנגש בי בחיבוק דוב כמו שרק הוא יודע, אנחנו מאבדים שיווי משקל ונופלים על הדשא כשהוא מעלי. אני מתחילה לצחוק והוא מצטרף אלי. "אני לא מאמין שניתקת קשר ואני עדיין אוהב אותך!" הוא לוחש עדיין עלי, "לא ניתקתי קשר" אמרתי מחבקת אותו חזק. הוא מתרומם כך שאני רואה את עיניו הירוקות "ברחת. זה אותו דבר." "לא יכולתי להישאר ואתה יודע את זה" אני לוחשת רואה עד כמה קרובה קבוצת הנערים. אני דוחפת אותו ממני והוא נופל על הדשא "כלבה" הוא ממלמל ואני מגלגלת עיניים.
הוא מתרומם למצב ישיבה "כולם תכירו את רוברטה" הוא אומר ומסתכל עליהם "רוברטה אלה כולם, את לא צריכה לדעת שמות בשביל זה יש לך אותי" הוא אומר וקורץ אלי. אוחח אני באמת התגעגעתי לילד הזה! הוא צוחק כשאחת הבנות זורקת עליו חפץ כלשהוא ומתחיל לומר את סבב השמות של כל הקבוצה. אבל אני לא מצליחה להתרכז. הוא באמת היה חסר לי. הארי היה היחיד שעזר לי לעבור את המשבר עם דיאגו ובריאן. הוא היחיד שתמך והיה איתי לכל אורך הדרך. "את מוכנה להפסיק לבהות.. אני אביא לך תמונה. זה מחזיק יותר זמן" הארי אומר ואני ממשיכה לחייך את החיוך המטומטם שעל שפתיי. "אתה יודע עד כמה התגעגעתי, נכון?" "לא. אני יודע רק עד כמה אני התגעגעתי" הוא מחזיר אני יכולה לשמוע אווו מאחת הבנות "אז רוברטה איפה למדת לפני שבאת?" אחת הבנות שיושבת ליד דיאגו קוטעת את משפטי האהבה ביני לבין הארי ואני מסתכלת עליה יכולה לראות את דיאגו בזווית העין. הוא מסתכל על הארי במבט מעוצבן אבל כשהוא קולט את מבטי פניו חוזרות לפוקר פייס מושלם.
"היא למדה בפנימיה" הארי עונה במקומי ואני מסתכלת אליו בהקלה מרוב שהייתי שקועה בדיאגו שכחתי מהשאלה שלה. "למה?" היא ממשיכה לשאול "זה לא עיניינך דניאלה" אחד החברים של דיאגו הגיב אני מתסכלת אליו ותווי פניו כלכך מוכרים לי.
זה כריס?! אני מסתכלת עליו בתדהמה והוא מחזיר לי מבט "היי רובי, אני נראה שונה בלי רעמת התלתלים נכון? אז אני אסלח לך הפעם. למרות שאני חייב להגיד שגם את השתנת הרבה יותר יפה לך השיער הארוך מאשר הקרה שהיה לך." הוא אומר בחיוך מבודח אבל הצחוק אינו מגיע לעיניו. אני מרגישה זעם נבנה בתוכי. הארי בתנועה לא מורגשת מניח את ידו על ידי ואני משתלטת על הזעם "אני בטוחה שגם אמא שלך לא זיהית אותך בלי הרעמה, מה קרה?" אמרתי רואה איך כריס נרגע מעט ומתחיל לספר את הסיפור. הארי נותן לי לחיצה אחרונה לפני שהוא נוטש את ידי.
ישבנו שם משהו כמו שעה. השיחה הייתה נעימה וקלילה והגיע הזמן לפרוש. "ביי רוברטה ניפגש מחר" דניאלה אומרת לי ומחבקת אותי וכך גם שאר הבנות שאת שמן לא זכרתי. "רוברטה את עדיין נרתעת ממגע?" אני רואה את כריס מולי ואני מסתכלת עליו בבילבול קל הוא יודע שאני שונאת שנוגעים בי "כי להארי את מחלקת חיבוקים בחינם" "היי! אתה לא תיגע באישה שלי!" הארי מתערב בעודו מחבק אותי מאחורה. "הבנתי אז ביי רוברטה, הארי ובהצלחה די" הוא אומר לנו ונותן חיבוק גברים לדיאגו. אני מסתובבת לכיוון הארי מביטה בו בהקלה. לא רציתי לגעת בכריס. יותר מזה לא רציתי לדבר איתו. הוא היה אחד מהשפוטים של בריאן שאימלל את חיי. "תודה" "בכייף. אני אראה אותך מחר נכון?" הוא שואל ואני מהנהנת. "אם את צריכה טרמפ או משהו מחר בבוקר. תתקשרי אלי." הוא אומר שולף את הפלאפון מכיסי ומחייג אליו. אחרי כמה רגעים מחזיר את הפלאפון לידיי. הוא נותן לי נשיקה על הלחי ואני מביטה בו הולך. איך זכיתי לחבר כזה? איך? אני מסתובבת חזרה לכיוונו של דיאגו רואה כי הוא כבר מחזיק את כל שקיות הקניות שלי. ושוב אנחנו לא אומרים מילה כל הדרך לאוטו ועד שאנחנו מגיעים הביתה. הוא מחנה את האוטו ואני באה לצאת אך הוא נועל את הדלת.
"תקשיבי, מחר בבוקר את תיראי כל מיני אנשים שלא תירצי לראות. שפגעו בך לפני שנתיים. אבל אני רוצה שתדעי שהפעם לא תהיי לבד. אני אעמוד לידך ואם תצטרכי משהו אל תהססי, בסדר?" הוא שואל מביט בי במבט רציני. "אף פעם לא הייתי לבד. הארי", אני אומרת בהדגשה, "תמיד היה שם בשבילי." אני ממשיכה לומר והוא מסיט את מבטו ממני אני רואה איך ידיו נסגרות לאגרופים . הוא אף פעם לא חיבב אותו ואני לא מבינה למה. "מה זה אכפת לך בכלל? אם אהיה לבד או לא? זה לא עיניינך. למדתי להסתדר לבד כך שאני לא זקוקה לשומר ראש." הוא לא מגיב ואני מאבדת את סבלנותי. אני נשענת לצד שלו לוחצת על כפתור הנעילה על מנת לשחרר את הדלת וחוזרת חזרה לצד שלי אך דיאגו עוצר בעדי כשהוא תופס את זרועי שומר אותנו קרובים כך שאני יכולה להריח את ריח הבושם שלו. "לא הייתי שם בשבילך בפעם שעברה", הוא לוחש אך כל מילה נשמעת בברור באוזני, אז אני רוצה שתדעי שאני אהיה בשבילך עכשיו" הוא אומר מביט בי בעיניו הכחולות אני מסתכלת על מנת לדעת עד כמה הוא רציני. אנחנו נשארים כך עוד כמה שניות בהן אני מרגישה את כל גופי נדרך לאור הזרמים שיש בי בגלל עיניו וקולו. אני עוצמת את עיני לוקחת את כל כוח הרצון שלי על מנת להגיד לו את הדבר הבא
"אל תצפה ממני להאמין לך בסדר? תוכיח לי" אומרת גאה בהחלטה שלי לא לוותר לו.
רק טיפשים חוזרים על אותה טעות פעמים.
אני מזכירה לעצמי כאשר אני עושה את דרכי חזרה הביתה שומעת את דיאגו נאנק ביאוש.