you helped me {2}

32: לק

*מיאן*

״נירנור!״ צעקתי ותוך חמש שניות דלת חדרי נפתחה במהירות ונירו עמד שם ואקדח טעון בידיו. גלגלתי עיניים למראה האקדח.

״תקשיב, עוד פעם אחת שאחד החיילים המטומטמים כאן לא יאפשרו לי ללכת לקניות אני-״ נירו קטע אותי לפני שיכולתי להמשיך את דבריי.

״אלוהים, בגלל קניות את ככה צועקת?״ נירו הסתכל עליי במבט כועס ומותש. טוב נו הגיוני שיהיה מותש, בכל זאת אני לא עושה לו חיים קלים.

״אז למה לעזעזל שאני אצעק באמצע החיים שלי? ראית כמה זמן לקח לך? חמש שניות. בחמש שניות האלה יכולים לרצוח אותי ולהקים אותי לחיים בחזרה״ גלגלתי עיניים שוב.

״סליחה באמת גברת מיאן שהייתי באמצע משהו״ מילמל ועיניי נפערו. ״אוו מי זאת?״ שאלתי מסוקרנת ״אל תגיד לי, אל תגיד לי.... זה גבר!״

״שאלוהים יעזור לי איזה מטומטמת״ נירו נאנח מיואש מידי. ״אמא שלך״ נפניתי אותו וחזרתי להתעסק בלק שלי. ״היא גם אמא שלך״ אמר בקול חזק וברור.

״לא היא לא״ משכתי בכתפי והמשכתי למרוח לק על הציפורניים. ״מיאן אל תתחילי״ סינן נירו בעצבים ״איי מאוחר מידי בשביל זה, אז אל תמשיך״ אמרתי את החלק הראשון של המשפט בציניות רבה.

״את יודעת שהיא אהבה אותך״ המשיך נירו, צחקתי מדבריו ״כן בטח אהבה אותי, היא אפילו לא ראתה אותי״ אמרתי והרגשתי כאב קטן בלב.

היא באמת לא ראתה אותי, כשרק יצאתי ממנה היא התחילה לאבד הכרה. הרופאים חשבו בהתחלה שזה די נורמאלי מכל ההתרגשות, אך כמה שהאכזבה יפה.... שלוש שעות אחרי הרופאים כבר קבעו את מותה.

״מיאן, תאמיני לי שאם אמא הייתה זוכה לראות אותך, היא הייתה מאוד גאה באישה הקטנה שהפכת להיות״

״אוי זה הרגע הקיטשי שבו אני אמורה לחבק אותך ולהגיד שאני אוהבת אותך ועוד דברים קיטשים?״ שאלתי כשנשמע גועל מזוייף בקולי.

״לפעמים גם חיבוק קטן ולסתום את הפה מספיק מיאן״ נירו נאנח והתקדם לחבק אותי. ״בכיף הייתי מחבקת אותך אבל הלק שלי עדיין לא התייבש״ צחקקתי.

״מפגרת״ צחק ונשק לראשי ״אוהבת אותך״ קראתי כשיצא מחדרי ״גם אני אותך מיאני״ צעק בחזרה, החזרתי את כל הריכוז שלי ללק בזמן שמחשבות על אמא תקפו את ראשי.

״מיאן!״ נירו צעק וחזר הכי מהר לחדרי ״עברו אולי שתי דקות אני עדיין באותו מקום חיה ונושמת״ מלמלתי בעיקר לעצמי. ״פיפיל נחטפה!״

__________
היוש מתוקיםם💋
אז הצצה קטנה ‏לספר של מיאן (לא בטוח שיהיה)
פרק קצר לשינה😚
לילה טוב מתוקים קטנים