you helped me {2}

23: באותו הלילה

*פיפיל*

(גיל 9)

׳ ״נרד!״ צעקתי ונכנסתי לחדרו ״פיל לכי מכאן אנחנו רוצים זמן אחים״ יואי צעק אליי, ולאונרדו הסתכל אליי במבט מוזר ולא אמר כלום.

״א-אבל כולנו אחים״ אמרתי והחזקתי בצמה שלי שהדמעות לא יפרצו החוצה. ״אבל אנחנו הגברים של הבית״ ענה יואי וסגר את הדלת שלא יוכל להכנס.

הלכתי למשרד של אבא בתקווה להיות איתו קצת רק שבמקום זה אני רואה את אמא בוכה אל חזו של אבא ומתפרקת לאט לאט. ״אני כלכך מצטערת״ אמא אמרה בשקט בזמן שבוכה לאבא.

אבא מעולם לא נתן לאף אחד לראות את הצד הרגיש שלו אבל באותו רגע עם אמא, הדמעות עמדו לו בעיניים כשחיבק אותה. ״אמורינה, תסתכלי עליי״ (אהבה שלי באיטלקית) אבא אמר וכך אמא עשתה.

״לא משנה מה יקרה אני תמיד אוהב אותך. אני צריך שתזכרי את זה״ אבא נהם ונשק לאמא קלות על שפתיה וחיבר את מצחו אל מצחה.

״אני אשמה בז-״

״את לא אשמה בכלום אמורינה״

״אנחנו לא ידענו״ אמר אבא ״אנחנו לא ידענו״ אמא נאנחת ודמעות נוספות נופלות על לחייה. ״אבל אם היינו יודעים הכל היה אחרת עכשיו״