you helped me {2}

14: חוזרת בחזרה

*פיפיל*

אני חייבת לעוף מכאן.

אני לא יצליח לשרוד עוד דקה עם קאם, לעזעזל הבנאדם הזה מחליף אישיות יותר מהר מ-ירייה.

פעם הוא נחמד ולא נראה כמו אחד כזה שיפגע בך, ופעם אחרת הוא נראה כאילו הוא עוד שניה מלהרוג אותך ולקלף כל פיסת עור שיש. ופעם הוא מחבק ומנשק אותי?

זה בכלל נשמע הגיוני מה אני אומרת? טוב אני לא הבעיה כאן זה הוא. אבל הנשיקה שלו, ההרגשה ששפתיו נוגעות בשפתיי וידו אוחזת במותני.

נראלי אני הולכת להשתגע. זאת לא הפעם הראשונה שמישהו נוגע בי ומנשק אותי וגם ממש לא האחרונה, אבל היה משהו בנשיקה הזאת.

משהו שמבטיח לי שלא סיימנו כאן.

״את יכולה להיות אוייבת שלי כלפיי כולם.
כלפיי המשפחה שלך כלפיי החיילים כלפי נירו אבל לא כלפיי״

״אני יהיה האויבת שלך כלפי כולם. כלפיי המשפחה שלי
כלפיי החיילים. כלפיי נירו וכלפיך״ אני אומרת ועוזבת את המקום במהירות.

אני יורדת במדרגות לכיוון היציאה של האחוזה. וכמו שחשבתי מחכים שם בערך שמונה חיילים. אני לוקחת את הכתף שלי ונתקעת בכוונה באחד הקירות.

הדם יורד מהכתף ואני נושכת את שפתיי בכל הכוח עד שאני מרגישה טעם מתכתי. ״היי אפשר קצת עזרה כאן״ אני צועקת לחיילים שבמהירות רצים לכיווני.

הם מסתכלים על אחד השני ומהנהנים. כמה נכנסים לבית כנראה להביא תחבושת ואלכוהול רפואי וכמה להגיד לקאם ונירו. נישארו איתי חמישה חיילים ואני מחשבת את התוכנית.

״אחד מכם יכול בבקשה להביא לי מים?״ אני שואלת ונאנחת, אחד מהם באמת הולך להביא לי מים מה שמשאיר אותי עם ארבעה חיילים. אוקיי אני יכולה.

אני לוקחת לאחד מהם את הנשק בלי שהוא שם לב. אני יורה לכתפו כדור אחד ועוד כדור ברגל למי שעומד לידו. אני קמה מהר ובועטת לאחד בביצים ונותנת לאחרון מכה עם הגב של האקדח.

אני רצה הכי מהר שלי לכיוון השער ובטעות מפילה את האקדח. שניים מהחיילים באו ואחד מהם קולט אותי ומתחיל לרוץ
לעברי.

אני מנסה לרוץ הכי מהר שאני יכולה, למרות המכה שמאיצה אותי. אני נכנסת לרחוב כלשהו בפנייה חדה שכמעט גורמת לי להתנגש באיזה שהוא קיר. אני רואה שלט שיכול לגלות לי איפה אני לעזעזל.

רק אם הייתי יודעת לקרוא צרפתית לעזעזל. אין פה אפילו שלט אחד באנגלית. אני שומעת כמה צעקות בצרפתית מה שמבשר לי שיש עוד חיילים שרודפים אחריי.

אני נכנסת לאיזה פינה בקצה הרחוב ורצה בה עד שאני מבינה שעשיתי עיקוף לשכונה. הגעתי לנקודת ההתחלה מה אני אמורה עכשיו לעשות?

אני מחליטה לעשות את הירידה של השכונה ויורדת למטה. אני מגיעה לאיזה מרכז של קניות ששם יש ספסל שסוף סוף אני יכול לשבת בו ולנוח.

אני עייפה וצמאה, אבל אני כמו טיפשה לא לקחתי איתי כסף או משהו. למרות שתיכננתי את כל זה בזמן שירדתי במדרגות מה שאומר שתי דקות.

אני קולטת בזווית העין מישהו שלא נראה ששייך לכאן, בלי להישמע גיזענית. הוא מדבר עם מישהו בטלפון ולא יודעת למה משהו בי אומר לי להתקרב ולשמוע את השיחה.

אני מתקרבת טיפה ומתחבאת מאחורי עמוד. אני שומעת מילמול ברוסית פוערת את עייני. רוסים? איך הם לעזעזל קיבלו הסכמה להגיע לכאן? קאם מכר אותי לרוסים?

אני מאבדת לרגע שיווי משקל ונאחזת בעמוד. נשמע רעש לא חזק מידי אבל חזק מספיק בשביל שהחייל הרוסי ישמע. הוא מחפש את מקור הרעש עד שעיניו ננעלות על עיניי.

הוא אומר משהו לטלפון בזמן שחיוך מפגר נמצא על פניו. הוא מנתק את הטלפון ומוציא את האקדח מחגורת הנשק שלו ומכוון עליי.

אני מתחילה לרוץ והוא רץ מאחוריי. אני כמעט ושוקלת לוותר כשסחרחורת תופסת אותי מרוב איבוד הדם. אני רואה מנורה שנראת יחסית ישנה ורצה עליה. אני לוקחת אבן וזורקת על זכוכית המנורה.

הזכוכיות נופלות על הרצפה ואני מרימה את הגדולה והחדה יותר. ״הגיע הזמן לחזור לאדון״ אומר החייל כשהראש של האקדח צמוד לגבי. אני מהנהנת ומרימה את ידיי לצדדים. אני שומעת אותו מגחך ולפניי שהוא מבין מה קורה אני לוקחת את חתיכת הזכוכית ושורטת אותו מהגבה עד קו אפו.

כולו דם מה שנותן לי היתרון לברוח משם. אני רצה הכי מהר ואומרת לעצמי שאני חייבת לחזור לאחוזה, וכך אני יעשה עד שמכונית פתאום עולה על המדרכה ועוצרת אותי בדרכי.

_________
היוש מתוקיםם💋
אז כמו שהבטחתי פרק ארוךך🥳
אני מקבלת בזמן האחרון כמה הודעות לגבי הסיפור של קנדל ולאונרדו ולגבי ההצעת נישואים, אז נכון אולי הגיל מוקדם אבל ככה זה במאפיה ויש כאלה שמתחתנים כשהם בגילי 15,16
אני בנאדם שבסופו של דבר רוצה לשתף אותכם בספר שלו ולמי שזה לא מתאים לא חייב לקרוא🤷🏻‍♀️
ואני אוהבת ומעריכה את כל מי שאוהב את הספר וקורא אותו ונותן כוכב או רושם תגובה באמת שזה עושה לי את היום❤️