you helped me {2}

30: מת

-טריגר אונס-

*פיפיל*

״מה את רוצה לעשות איתו?״ קאם שאל, כן אני גם ממש יודעת מה באלי לעשות עם האנס המת שלי חשבתי לי בציניות. ״לזרוק אותו לתוך צינוק״ עניתי בקול שקט.

לפני כמה שעות קאם הודיע לי שויקטור לא ממש שרד מאז הדקירות הקטנות שלי. אני אמורה לשמוח אבל אני לא שמחה, אני כן מרגישה שהוקל לי עכשיו אבל לא כמו שציפיתי.

לא כמו שהייתי צריכה.

״בואי״ קאם אמר ופתח את ידיו, חיבקתי אותו חזק וכך הוא אותי. ״לפחות את זאת שהרגת אותו״ הוא מגחך ואני משחררת ציחקוק קטן.

״אתה חושב שאנחנו צריכים להביא למשפחה שלו את הגופה?״ אני שואלת כשאנחנו עדיין מחובקים. ידו של קאם עולה ויורדת במורד גבי מה שגורם לצמרמורת קלה לעבור בי.

״אנחנו נעשה מה שאת תרצי״ אמר ונשק לראשי חייכתי כשראשי קבור בחזה שלו שלא יוכל לראות את ההשפעה שיש לו עליי.

״למה צבעת את השיער?״ קאם שואל אחרי שתיי דקות של שקט. ״אני לא בטוחה שיש לך את הזמן להקשיב לסיפור״ אני צוחקת אך הצחוק נשמע מאולץ.

״יש לי את כל הזמן שבעולם״ הוא עונה ומנשק את ראשי. אני מתנתקת מהחיבוק שלו ומביטה בעיניו הירוקות ואני מרגישה שיש לי פרפרים בבטן.

׳ אני כבר כמעט חודש במקום הזה, כל יום ויום הופך להיות משוגע יותר אינטנסיבי יותר. ״את יודעת שבכל יום ויום שאני רואה אותך אני נזכר בטעם של אימך״ צוחק ויקטור בקול מרושע.

״יש לך אישה וילדים״ מלמלתי ומייד התחרטתי. הוא משך בשיער שלי כלכך חזק שכבר הדמעות יצאו מעיניי, הדמעות שהוא כלכך נהנה לראות.

הוא זרק אותי אל הקיר ונצמד מייד אחרי. ״בבקשה א..א-אני רק בת 11״ התחננתי כמו כל פעם מחדש. אני יודעת שיש לו בן שגדול ממני בכמה שנים.

הוא לא אמר דבר ולא נראה שהקשיב בכלל. צרחתי את חיי
-כמו בכל פעם- כשידיו המטונפות התחילו לגעת בי. עצמתי את עיניי חזק כששמעתי את הקול של ‏הריצ׳רץ.