...
תמיד הייתי הילדה והנערה שאף אחד לא שם לב אל, שאף אחד לא זכר. אפילו לא הורי.
הוא? הוא משחק כקפטן בדבר שאני הכי שונאת. הדבר שהפריד אותי ממשפחתי.
אני אמורה להתרחק, אני מנסה להתרחק.
אבל הוא נחוש להראות לי שהמלחמה יכולה להיגמר אם באמת אבחר.
...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
רגלי רועדות, גופי בוער בחום דרך בגדי החורפיים. אני מתרוממת מהרצפה נאחזת ונעזרת בשיש לתמיכה. מבלי להסתכל על האסלה אני מורידה את המים אך הריח החריף עוד נשאר באוויר ובפי.
בעיניים כמעט ועצומות אני מביטה במראה העגולה, פני חיוורות יותר מבדרך כלל, שפתי יבשות וסנטרי רועד. זו הפעם החמישית שהקאתי החודש. אני שוטפת את פני, מצחצחת את פי אך החלחלה שבגופי לא עוברת.
לא ניסיתי להקיא. לא רציתי להקיא ולרזות, זה פשוט קורה מעצמו.
ללא שליטה, אני מוצאת את גופי מסרב לקבל אוכל שפעם הייתי אוכלת ללא בעיה. ולאט לאט, ככל שאני ממשיכה להקיא יותר אני מוצאת את עצמי מאבדת עוד חלק מעצמי, עוד שומן שהיה אמור לעזור לי לעלות במשקל, דבר שניסיתי נואשות לעשות בחודשיים האחרונים.
אני נשכבת על מיטתי, לא טורחת להזיז את הדפים והספרים שעל המיטה ובוהה בתקרה ללא מחשבה נוספת שמופיעה בראשי. אני לא יודעת איך להרגיש, שמחה שהכובד שהיה בביטני יצא, או עצב על זה שאיבדתי עוד משקל או חוסר תחושה. כלום חוץ מריקנות.
באמת ניסיתי הפעם לא להקיא, לקחתי נשימות, אכלתי לאט לאט, אכלתי פחות, אכלתי לבד. והנה אני שוב פה. ביטני עוד מקרקרת, מוכנה להחזיר עוד אוכל כאילו לא הקאתי.
הפנים של הרדין צצות בראשי כמו כל שעה ביום. הפנים שלו כמו מנגינה, הן לא עוזבות את ראשי. הוא היחיד שיכול לעודד אותי במקרים כאלו. בכל פעם שהקאתי לאחרונה הייתי רואה אותו לאחר מכן בבית הספר ואיכשהו תמיד יצאתי מהשחור אל הכחול.
אני לא יודעת כמה זמן עבר בזמן שאני בוהה בתקרה, החדר נהיה חשוך יותר, צלצול מהטלפון גונב את תשומת ליבי. אני לוקחת את הטלפון שהיה שכוב על הכרית, נילי מתקשרת. אני משתעלת טיפה, שלא תשמע את קולי הצרוד.
"הייי," נילי אומרת בצהלה בשניה שאני עונה לשיחה קולה משולב יחד עם צלילי המוזיקה ברקע, ראשי עוד מעורפל וכואב, ליבי עוד דופק בחוזק רב אך אני מצליחה להעלות חיוך קטן על שפתי ולומר גם לה שלום.
"את חייבת לבוא לפה! גם לורה פה!" אני שומעת את לורה קוראת לי, המוזיקה כמעט ובולעת את כל הרעש.
