...
תמיד הייתי הילדה והנערה שאף אחד לא שם לב אל, שאף אחד לא זכר. אפילו לא הורי.
הוא? הוא משחק כקפטן בדבר שאני הכי שונאת. הדבר שהפריד אותי ממשפחתי.
אני אמורה להתרחק, אני מנסה להתרחק.
אבל הוא נחוש להראות לי שהמלחמה יכולה להיגמר אם באמת אבחר.
...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
אני מאמינה בגורל, אני מאמינה שהכל קורה מסיבה כלשהי, אני מאמינה שלפעמים החיים מקשים עליך כדי לבדוק אותך, לחזק אותך. אבל לעזאזל עם הגורל, הגורל הוא חרא אחד גדול שלא נגמר עד הנשימה האחרונה.
היא באה, נילי, לארוחת ערב. עוד לא עברו להם עשר שעות מאז שהם חזרו להיות ביחד והיא כבר באה לפגוש את ההורים ושאר המשפחה בארוחת הערב המפורסמת של משפחת בראון. בקצב הזה לא אהיה מופתעת לראות טבעת אירוסין על אצבעותיה ותאומים בבטנה בחודש הבא.
קול הפעמון המסורתי מגיע עד חדרי, בעקבותיו נשמעים קולות של צהלות המסמלות את בואה של הכלה לעתיד. התיאבון שרק נפתח בפעם הראשונה להיום נסגר כשאני שומעת את הקול של סופיה ברקע, מתמזג עם קולה של נילי. עם גלגול עיניים ואנחה מתסכול אני זורקת את הסנדוויץ שבדיוק התכוונתי לאכול אל הפח הלבן בקצה החדר, מוותרת על ארוחת הערב.
למזלי, הספקתי לאכול חטיף צ'יפס וחטיף אנרגיה לפני כשעה אז אני לא אתמוטט מחולשה וחוסר אנרגיה.
אני לא ארד למטה, גם אם יפלו הכוכבים מן החלל והשמיים יבכו למען הכלה שלא אפגוש בארוחה, מה שכמובן לא יקרה מכיוון שאיני כה חשובה בעולם ולאף אחד לא באמת אכפת.
התוכנית שלי הערב היא ללמוד כל הלילה, לפחות עד חצות ואז יש לי זמן לצייר. החומר לביולוגיה של יב' מונח על הרצפה של חדרי ליד כוסות הקפה שרובם כבר ריקות. מאז שהעלו אותי כיתה שבוע שעבר הבטחתי לעצמי שאהיה הכי טובה, אשיג את הציוניים הכי טובים, יותר מאחיי שנמצאים באותה רמה של לימודים.
ֶּדפיקה קלה על דלת חדרי חוטפת אותי בחזרה אל המציאות, מיד לאחר מכן הדלת נפתחת לאט, מגלה את שיער התלתלים של אמא.
"אנחנו מחכים לך למטה." היא אומרת, סורקת את כל חדרי שכרגע נראה כמו אזור מלחמה. "מה זה כל הגועל הזה,? זה נראה כאילו היתה לך מלחמה אינטנסיבית עם הדפים." היא ממשיכה.
"אני מדלגת על ארוחת הערב, יש לי המון ללמוד." אני מורידה את מבטי חזרה אל הספר שעכשיו יושב על יריכי.
"אין מצב! החברה החדשה של לוקס הגיעה ואני רוצה שתפגשי אותה ואת גם יודעת שסופיה פה, היא כל כך תתאכזב לא לראות אותך." אני מרימה את ראשי, מסתכלת עליה, במקום החיוך המשועשע שציפיתי לראות אני רואה מבט רציני כחתול המחכה לאוכל וגורמת לי לעצור צחוק מר לצאת מפי, עד כמה חסרת הגיון אפשר להיות?
