...
תמיד הייתי הילדה והנערה שאף אחד לא שם לב אל, שאף אחד לא זכר. אפילו לא הורי.
הוא? הוא משחק כקפטן בדבר שאני הכי שונאת. הדבר שהפריד אותי ממשפחתי.
אני אמורה להתרחק, אני מנסה להתרחק.
אבל הוא נחוש להראות לי שהמלחמה יכולה להיגמר אם באמת אבחר.
...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
"כל הכבוד, פנימה והחוצה," קולו נשמע יותר ברור וקרוב, אוויר נכנס לריאותי לאט לאט וזה מרגיש כאילו אני נושמת בפעם הראשונה. "ת-תודה." אני מנסה לומר אבל קולי נשבר כמו זכוכית. זרועותי עדיין כרוכות סביב רגלי כמו מגן פלדה, במטרה נואשת וחסרת הגיון להגן עליי מפני המלחמה שמסתובבת בראשי.
"הנה, קחי את זה." הוא נוגע בידי ושם בה בקבוק מים קר, "אני מבטיח שזה לא פתוח, את צריכה לשתות." בלית ברירה אני מכריחה את עצמי להוריד את זרועותי מרגלי בשביל להביא את הבקבוק אל פי, זה מרגיש כאילו אני ערומה.
גופי רועד וראשי מופנה כלפי למטה, כאילו מוחי מתנגד בנחישות להרים את ראשי ולגלות למי שייך הקול שמדבר אליי. הבושה אוכלת אותי חיה, אני שונאת להיות חלשה, אני שונאת להיות חסרת אונים.
"האם יש מישהו שאת רוצה להתקשר? אולי הם יכולים לבוא לקחת אותך." ללא שליטה אני מתייפחת.
יש לי משפחה, יש לי משפחה שלמה אבל אין לי אף אחד, אף אחד אבל עצמי.
"כן, יש לי. הם בטח מאוד דואגים לי." השקר יוצא חלק כמו חמאה. אני ממהרת לקום, לא מעיזה להרים את מבטי מן הרצפה מדמיינת כאילו זה היצירת אמנות הכי עוצרת נשימה שראיתי מימי.
לפתע ידו עוטפת את מפרק כף ידי בעדינות רבה, כל כך עדין שאם לא הייתי מרגישה חום מתחת לידו בתחילת החורף אף פעם לא הייתי מרגישה אותו.
"את לא באמת חושבת שאני אעזוב אותך כשלפני עשר דקות היית קרובה לעילפון? לימדו אותי יותר טוב מזה."
"אין פואנטה, אמא שלי תבוא ברגע שאדבר איתה, אל תבזבז את זמנך." אני מרימה יותר את קולי, מנסה להחזיר את הביטחון שאף פעם לא היה לי. אני פשוט פתטית.
"יופי, אז בואי נחכה." הוא נשמע בטוח בעצמו, ידו מתהדקת סביב מרפק כף ידי, ודוחפת אותי בעדינות אל ספסל העץ. אני מניחה שהוא יצטרך להביא אוהל, מרשמלו ומדורה כי נצטרך אותם בשביל לחכות שבוע שלם עד שהם ישימו לב שאני לא בבית, בעצם שבועיים כי הם יחשבו שאני מבקרת את החברה שאין לי.
רק כשאנחנו מתיישבים, רחוקים אחד מהשני בקצת אבל מרגיש כמו המרחק בין הירח והשמש. אני מבינה שהוא בזבז יותר מחמש עשרה דקות מהחיים שלו בשביל לעזור לי ולא הרשיתי לעצמי אפילו להביט בו ולהודות לו. אין פלא שאין לי חברים.
