...
תמיד הייתי הילדה והנערה שאף אחד לא שם לב אל, שאף אחד לא זכר. אפילו לא הורי.
הוא? הוא משחק כקפטן בדבר שאני הכי שונאת. הדבר שהפריד אותי ממשפחתי.
אני אמורה להתרחק, אני מנסה להתרחק.
אבל הוא נחוש להראות לי שהמלחמה יכולה להיגמר אם באמת אבחר.
...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
אני לא שייכת לעולם, זה מה שזה. משהו מפריד אותי ביני לבין אנשים אחרים, לכל מקום שאני פונה, יש משהו, חוסם את הבריחה שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד היה בי את התשוקה האינטנסיבית לעזוב הכל ולנסוע. לא לדעת איפה אני, עד כמה אני רחוקה מהמקום שבו גדלתי, ומי הם האנשים שסביבי. להיות חופשיה, רק אני והכביש הפתוח, במקום שאף אחד יודע את שמי ולבסוף למצוא את הבית האמיתי שלי.
אף פעם לא הייתי קרובה להורים שלי, בעצם, אני לא קרובה לאף אחד מהמשפחה שלי, לא משנה עד כמה ניסיתי.
כל משפחתי עוסקת בספורט, חוץ ממני. מבחוץ אנחנו מושלמים, 'המשפחה האתלטית עם שני וההורים.'
אין פעם שבה המשפחה שלי הכירה אותי לחבר משפחה שבה אותו האיש אשכרה הכיר אותי. כולם, כל חבר משפחה, לא משנה אם של אחיי או של הוריי, לא משנה אם הם הכירו אותם במשך שנים, הם תמיד מופתעים לגלות שיש להם עוד ילדה/אחות.
אולי זה בגלל שאני רוב היום בחדר, לומדת, בניסון אנוש להיות הילדה המושלמת שלהם. הם מושלמים, אבל אני לא. אני רחוקה מלהיות מושלמת. מגיל עשר התחלתי לעבור התקפי חרדה מכל דבר שיכול להיראות קטן ומגוחך. לפעמים הייתי מקיאה מהלחץ ופעם או פעמיים התעלפתי.
אמא שלי, לבנדר, הייתה שחיינית מקצועית בשחייה, והיא מעריצה כל ספורט שאני מכירה. אולי זה למה היא לא אוהבת אותי כמו שהיא אוהבת אותי אחיי, היא לא באמת התייחסה אלי כמו שהיא התייחסה אל אחיי. היא תמיד דיברה עליהם ואליהם כמו מלכים. בכל פעם ששאלו אותה עלינו, היא דיברה על אחיי בלבד. בכל פעם שהיא פנתה אליי לשיחה, זה תמיד היה על איך שאני צריכה להיות כמו אחיי, או למה אני לא הולכת לצפות במשחק.
גם אבא היה שחקן מקצועי אך שחקן כדורגל. אני מניחה שמשם אחיי ירשו את האהבה לכדורגל, הוא התמקד רק באחיי, אפילו שזה היה העבודה שלו, בתור המאמן כדורגל של התיכון הפרטי עולמו סבב סביב כדורגל.
אחיי התאומים, אדם ולוקה, גדולים ממני רק בשנה וארבעה חודשים, בשנה האחרונה של התיכון, והם מככבים בתור שחקני כדורגל בקבוצה של התיכון היוקרתי שבו אבא מלמד. מכיוון שהם תאומים, תמיד היה להם חיבור מיוחד, הם הבינו ותקשרו עם אחד השני בצורה שלא יכולתי להתחבר איתם גם.
