...
תמיד הייתי הילדה והנערה שאף אחד לא שם לב אל, שאף אחד לא זכר. אפילו לא הורי.
הוא? הוא משחק כקפטן בדבר שאני הכי שונאת. הדבר שהפריד אותי ממשפחתי.
אני אמורה להתרחק, אני מנסה להתרחק.
אבל הוא נחוש להראות לי שהמלחמה יכולה להיגמר אם באמת אבחר.
...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
"אתה מנקה את החדר שלך?!" זיק פותח את דלת חדרי בדרמטיות, מניח את ידו על שני לחייו עם פה פעור לרווחה. הוא סוקר את חדרי הנקי יותר מאי פעם, עוצר אותי מלסדר את הסדינים שהיו נראים יותר מדי מקומטים.
"זה רק ניקיון." אני מגלגל את עיני, ממשיך לסדר את הסדינים השחורים שעל מיטתי.
"אני יודע, אבל זה מפתיע אותי לראות את זה כשלינדה אמרה שאתה נמצא בחדר שלך ומנקה כמו משוגע הייתי חייב לראות. אתה הרדין, מי חשב שהילד המפונק והכועס של התיכון יעשה דבר כזה. בכל מקרה למה אתה מנקה? הכל כבר יותר מנקי, אני יכולה לעשות סעודה ללא צלחות על הרצפה שלך וזה יהיה נקי יותר מהכל."
"כי מלוכלך." אני משקר, הכריות שלא מצליחות להסתדר כראוי רק מעצבנות אותי יותר.
רק כשהייתי קטן אהבתי לנקות, בגיל אחד הייתי אובססיבי על שואבי האבק, הייתי בוכה אם לא היו נותנים ללינדה עוזרת הבית לתת לי לעזור לה לנקות הייתי בוכה. לבסוף, קנו לי שואב אבק קטן לחג המולד השני שלי. אבל, איפשהו בין הילדות הפסקתי עם הניקיון ומצאתי אובססיה חדשה שהיא כדורגל.
למרות שכל החדר שלי היה נקי יותר מתמיד הייתי חייב לנקות הכל מחדש כאילו החדר היה הכי מלוכלך שקיים. אבל הסיבה היא לא שאני חולה ניקיון אלא אמיליה.
היום, בשעה שש אחר הצהריים היא אמורה לבוא ללמד אותי בפעם הראשונה. ואני לא יודע מה לעשות, רק בלילה הזה היא הופיעה בחלומי בפעם המאה גרמה לי להתעורר בארבע לפנות בוקר מצפייה שתבוא.
ממגירות, רצפות, מיטות, חדרים, מטבחים, אני, לינדה ועוזרות הבית האחרות עברנו על כל הבית, יכולתי לתת להם לעשות את כל העבודה אבל לעזאזל כל דבר שעשו היה נראה כטעות, כאילו זה לא מספיק. אף פעם לא היה אכפת לי ברמה כזאת של ניקיון, במיוחד כשבאים אורחים. אני מניח, שאולי פשוט רציתי שהבית יהיה נחמד ויפה למענה. אפילו רציתי להתחיל לנקות את הגג ושם לינדה הייתה חייבת לשלוח אותי בחזרה אל חדרי, לנקות את החדר שכבר נוקה יותר ביום מכל החיים.
היא השתלטה עלי, במחשבות, בחלומות, במעשים בעצם בהכל. לא משנה לאן אני מסובב את ראשי, אני רוצה אותה שם, את החיוך המתוק שלה, לראות את הדרך היפה שבה היא מביטה בי, כשהיא מסתכלת עלי זה כאילו רוח מתפרצת ולוקחת את שנינו לעולם אחר לגמרי, למקום שאנחנו לא מכירים, למקום שבו לא ביקרנו, ללא אף אחד. רק אמיליה והרדין.
