-15-

122 16 19
                                    

אני לא יודעת מה קורה

Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.

אני לא יודעת מה קורה. הקול של המורה נחסם מאוזני ממזמן ואיתו גם כל מה שסביבי, אבל בהחלט אני מרגישה את הגוף שלו לידי, כותב לידי, נושם קלות לידי. עם כל נשימה מזכיר לי לקחת נשימה אחת משלי.

"אמיליה," הרדין לוחש לי, ללא מחשבה אני מסתכלת עליו. חיוך קל על פניו כשהוא מהנהן אל כיוון הדף. כשאני מהנהת את ראשי בחזרה כבלבול הוא ממשיך להנהן על הנייר. בלת ברירה אני מרכינה את ראשי אל הדף שעד עכשיו חשבתי שהיה ממולא בחומר. אך במקום זאת, יש ציור, ובכן, אם אפשר לקרוא לזה ציור...

איש המורכב מקווים בלבד ובעל ראש עגול וקירח ככדור וגדול כהשמש שבידו אוחז כדור כדורגל ועל נעליו נועל נעלי ליצן והרקע ירוק כדשא.

האם הוא צייר את זה? חיוך גדול עולה על פני כשאני ממשיכה להסתכל על הציור ורק אז בחזרה אל הרדין שמסתכל עלי בגאווה. "מה זה הרדין?" אני לוחשת לו, אפילו ששנינו יודעים את התשובה.

"ציור שלי, תראי הנה אני עם כדור כדורגל, חתיך כתמיד." אם לא הייתי שמה במהירות את ידי על פי כנראה וכל הכיתה הייתה שומעת את צחוקי.  אך הרדין שלידי שומע, "אני מצטערת, פשוט לא ידעתי שאתה קירח." אני אומרת דרך היד שעל פי.

"מה?" הוא תוהה ורק אז מביט בחזרה על הציור. "אל תצחקי. אני לא יכול לצייר שיער." 

"ואת שאר הגוף אתה יכול?" אני מתגרה, מסתכלת על שאר הציור שנראה כאילו ילד בן ארבע צייר.

"סלחי לי שאני לא צייר כמוך, אבל גם הציור הזה מאוד מרשים." וכאן החיוך שלי נעלם כלא היה ואיתו גם ליבי.

"איך אתה יודע שאני מציירת?" אני ממלמלת. אין מצב שהמשפחה שלי דיברה על זה וגם כך אני.

"זוכרת לפני חודש וחצי נפגשנו בשכונה שלי בערב? החולצה שלך, וכל בגדיך היו צבועים בצבעי הקשת וכך גם ידייך, אפילו היה לך צבע צהוב על הלחי." הוא צודק, ואין לי דרך אחרת להכחיש אך אני גם לא רוצה בכך.

כשאני באה לדבר, המורה קוטע אותי וגורם לי לסגור את פי בחזרה. "אמיליה והרדין זה לא בית קפה. תפסיקו לפטפט."

"

Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
✧ הכוכב הכי זוהר ✧Where stories live. Discover now