...
תמיד הייתי הילדה והנערה שאף אחד לא שם לב אל, שאף אחד לא זכר. אפילו לא הורי.
הוא? הוא משחק כקפטן בדבר שאני הכי שונאת. הדבר שהפריד אותי ממשפחתי.
אני אמורה להתרחק, אני מנסה להתרחק.
אבל הוא נחוש להראות לי שהמלחמה יכולה להיגמר אם באמת אבחר.
...
Hoppla! Dieses Bild entspricht nicht unseren inhaltlichen Richtlinien. Um mit dem Veröffentlichen fortfahren zu können, entferne es bitte oder lade ein anderes Bild hoch.
לחץ והתרגשות מאיצים את ליבי בזמן שכל מי שנמצא בחדר הגדול והרחב מביטים בנו, מחכים לראות מה הדבר הבא שנעשה. לפעמים, אני שוכחת שהם פה בזמן שאני יושבת על השרפרף היקר מסכה לבנה מסתירה את פני, שערי אסוף לקוקו ומברישה את המכחולים היקרים על הקונוס הגדול.
אין אדם שמכיר אותי פה. כל מה שהם יודעים זה שאני התלמידה של רונלד, הילדה שזכתה לכינוי 'הנערה עם המכחולים'. אין אחד מהם שיודע את שמי האמיתי. ואני אוהבת את זה, אני בעולם אחר.
אני מרגישה חופשייה כשאני מציירת מול אנשים שלא יודעים את שמי, לא את משפחתי ולא אותי, זה עולם יותר רגוע. חמישים ושש אנשים יושבים בכיסאות יוקרתיים סביב השולחנות במוזיאון האומנת של קליפורניה, מוזיקה קלאסית מתנגנת. נערים ונערות בגילי יושבים לידי, כל אחד עסוק בציור שלו.
אני עושה את זה במשך שנה, מאז שרונלד הכיר לי את הפרויקט התנדבות. פעם בחודש או חודשיים יש מספר אירועים שבהם מציירים נערים ונערות בגילי. זה לא תחרות, בכלל לא. כל ציור עולה אותו הדבר לא משנה עד כמה מיוחד או עד כמה מכוער.
זהו לא הפעם הראשונה שלי, האמת, זהו השלישית. עשיתי את זה פעמיים בעבר, בפעמיים האלו הבנתי שבסופו של דבר מה שאני עושה כרגע ילך למכירה, ולאחר מכן כל הכסף ילך לתרומה. כל אחד מהקהל בעל או בעלת הון מסוים, אין כאן אנשים מהמעמד הבינוני, הם לא יכולים להרשות את זה, כל ציור פה יכול לעלות כמו שכר ממוצע לעובד עם משפחה.
צלצול של טיימר מעיר אותי מן הטרנס של הציור, אני בוחנת את הקונוס שהפך מלבן לציור עם פרחים בכל הצבעים, סגול, כחול, אדום, ירוק. חלק מהפרחים נובלים לאט, בזמן שחלק עומדים ישר, יפים וחזקים. החלק הנובל כבר לא עומד ישר, הם נובלים, מאבדים את הצבעים שפעם הפכו אותם ליפים ואת חוזקם שבו התגאו. אצבע דקה ולבנה נוגעת, לא נוגעת בפרח הסגלגל, מנסה בעדינות לזקוף את הפרח המקומט. אבל זה לא עוזר. הפרח ינבול בשניה שבה האצבע תעזוב. אין לה תקווה.
לבסוף, אני מרימה את מבטי, בוחנת את הנערים והנערות שלידי אני מבינה שהם גמרו כבר מזמן. החולצות שלהם נקיות, וכך גם ידם. לעומת שלי, חולצתי הלבנה הפכה להיות צבעונית וכך גם ידי שאת צבע העור כמעט ואי אפשר לראות. יש לנו רק שעה וחצי ולמזלי, שניה אחדה לפני הצלצול הספקתי לסיים. השעון שעל מרפק כף ידי מחוון לשעה עשר וחצי בלילה.
