ערפדית לא על- טבעית

פרק 15 - אשלייה הזויה.

"טוב, אני מניחה שאת כבר מסוגלת להסתדר..." אמרה לוסיה בפיהוק.

"אני מקווה שאסתדר, כי הסברת לי כבר במשך כל השעתיים וחצי האחרונות..."

"אני בטוח שיהיה בסדר," סיכם ג'יימס, שהתמתח בבטלה אחרי שצפה בטלוויזיה עם אחיו. זה מה שהם עשו במשך כל הזמן הזה.
"עכשיו אלך לתרץ להורים את הסיבה שבגללה אתם לא בלימודים עכשיו."

"בהצלחה, הם בחיים לא יעברו על זה בשקט." היא גלגלה עיניים.

"אם ככה," אמר אית'ן, "אני אלך לבדוק איזה עניין קצר במרתף, אחזור עוד רגע."

צפיתי באית'ן שמיהר וירד בסולם שבקצה המדרגות. לפעמים אני לא מצליחה להבין איך אנשים מסביבי מסוגלים להתעלם מגובה בכזאת קלות.

"היי, רובי," לוסיה קראה אחרי שהוא טרק את הדלת המובילה אל המרתף, "את לא חושבת שאית'ן התנהג קצת מוזר מאז הבוקר?"

"מה... זאת אומרת?"

"הוא היה נחוש כל כך לבוא לבדוק אם יש לך חדשות להגיד לנו. בהתחלה זה היה נראה לי הגיוני - כי בדרך כלל קופצים לך רעיונות ברגעים הכי פחות צפויים."

"אולי הוא סתם התלהב, או משהו כזה..."

"כן, אבל רגע לפני זה - הוא שאל אותי מה שם המשפחה שלך..." היא המשיכה, מקמטת את מצחה, "את לא חושבת שזה מוזר?"

"משהו כאן בהחלט מסריח." הסכמתי, "הוא אמר לי שהכרחת אותו לבוא. הוא שיקר, משום מה."

השאלות נותרו פתוחות וחופשיות באוויר, לא היו לנו תשובות אליהן.

אני ולוסיה נשארנו לבד בסלון וישבנו בחוסר מעש.

הטלוויזיה, שעדיין פעלה, המשיכה לשדר ומילאה את החלל בקולות של תוכנית חדשות ממוצעת.

עכשיו, כשהיו לי כמה שניות של שקט, הספקתי להעיף מבט על פניה של לוסיה.
רק אז שמתי לב לכמה שחורות השקיות שמתחת לעיניים שלה, וכמה היא נראתה מותשת.

"תגידי, לוסיה, כמה זמן ישנת?"

"אהה... ובכן... למה את שואלת?"

עכשיו ניכר בבירור על פניה שהיא מנסה להסתיר ממני את התשובה.

התחלתי לחשוד שהיא התאמנה מהרגע שעזבתי במקום לישון כמו שצריך - מה שאומנם נחשב להחלטה טיפשית במיוחד, אבל החלטה טיפשית במיוחד שמתאים ללוסיה להחליט.

"אולי כדאי שתעלי לשנוץ במשך שעה, פחות או יותר?"

היא נעמדה במהירות. "אין סיכוי. יש הרבה לעשות. אני צריכה לארוז, להתאמן, לחשב את הכסף שאנחנו צריכים..."

היא המשיכה להגיד לי בקול את כל העבודה שנותרה, והרשימה רק התארכה בכל רגע שעבר.
למרות הכל, לא היה לי אכפת.