ערפדית לא על- טבעית

פרק 5 - איזבל המנקה.

"תראו, בבקשה, לצעוק לא יעזור בשום דבר..." התחלתי להגיד - ומיד התחרטתי כשראיתי איך שניהם הסתובבו אליי בבת אחת ובתזמון מושלם - על שניהם פרצופים עצבניים תואמים.

"כל מה שאני מנסה להגיד הוא, שעלולים לשמוע אותנו בסלון. אני יודעת שזמני קצוב, לכן אדבר בקצרה."

שוב שררה דממה לא נוחה בחדר, והמתח גרם לראשי לכאוב.

"אני מקשיב, כדאי לך לעמוד בדברייך ולמהר."

נשמתי עמוק. "אני יודעת מה שניכם חושבים עליי. אני סכנה. בכל רגע אני עלולה להרוג אותכם, בדיוק כמו פצצה מתקתקת.
אבל בדיוק כמו פצצה מתקתקת, גם לי יש חולשות - כבלים שחשופים לעיני כל מי שרוצה לנתק אותם.
אני לא רוצה להיות ערפדית. לוסיה בטוח כבר יודעת על זה, בניגוד אליך."

"אני נשבעת בכל מה שיש לי שהייתי עושה הכל כדי להיפטר מהקללה הזאת ולחיות חיים נורמליים - וזה מה שגרם לי להימנע מלהשתמש בכוחות שלי במשך כל-כך הרבה זמן, עד שכבר שכחתי איך הם היו ומה הם גרמו לי להרגיש."

"אני ניזונה כמעט תמיד מאוכל אנושי, ובמקרים הנדירים ביותר מדם חיות." אמרתי, וחשפתי את בטני כדי להוכיח את מצבי.

"מכרתי את בריאותי וסבלתי רק כדי לא לקחת עוד חיים. אם זה לא יוכיח לכם לפחות קצת שאני רוצה להשתנות, אני לא יודעת מה כן."

"אבל עדיין..." ספק עלה על פניה של לוסיה, "בתקופה הזאת זה נורמלי עבור שד להיות רזה. מה אם את ממציאה סיפור כדי להתחמק?"

"ובכן, נראה שאתם מבינים בערפדים - אני צודקת?" העפתי מבט סביבי, כל המסמכים, המפות ושאר הדברים בלטו לעיניי. "לא הצלחתם לפתח אפילו המצאה אחת שתוכל לעזור לכם לבטוח בי?"

"כן, אבל אלה פחות המצאות וכלים פיזיים," אמר אית'ן, "אלא יותר בדיקות וחומרים שלוקח להם זמן להשפיע ולהוכיח."

אבל לוסיה הרימה לפתע את ראשה, חיוך נצחון מופיע על מבטה. "אני מניחה שכן יש דרך. דרך שרק אני יודעת עליה."

זיק של הבנה חדר למוחי. הבנתי בבירור על מה היא נדברת. נזכרתי בכוונתה.

היום ההוא, היום שבו התקרית קרתה- התקרית בה כמעט גילו את זהותי ברבים.

-_-_-_-

איזבל עשתה את עבודתה בחנות הממתקים של משפחת בל. היא צחצחה את המדפים, שטפה בנחרצות את הרצפה וסידרה את החפצים במקומם.

כשגמרה, היא העיפה מבט אחרון בחנות המתוקתקת, מעריכה ומודדת את עבודתה בעיניה.

היא שוטטה במסדרונות המדפים הקטנים והצפופים, וחשבה על כל האירועים האחרונים שהותירו את גבה כואב ואת ראשה פועם ממחשבות מטרידות, אבל היא למדה להתעלם מדברים שכאלה - כדי לשרוד. גם אם היא מותשת, היא חייבת להמשיך לפעול...

אפילו אם עבודת הפרך שהוטלה עליה כדי לפרנס את עצמה ואת הפעילויות הסודיות של הערפדים הייתה קשה עד כדי ייאוש.

בהחלט לא משלמים לה מספיק על כל זה.

איזבל הביטה בפעם האחרונה על הווילונות המוסטים שבחלונות הראווה הנקיים של החנות, ולאחר שווידאה שהכל בטוח, היא ניגשה בזריזות אל הפינה המרוחקת ביותר במבנה הקטן, ודשדשה בנעלה הכבדה בין לוחות העץ הכהים - כאילו... היא חפשה משהו.
היא המשיכה כך עד שתפסה מזווית עיינה לוח עץ רופף.

היא תלשה במהירות את הלוח ממקומו, הוציאה בקבוקון זכוכית שביר בעל תכולה אדומה ושתתה את כל הנוזל בלגימה אחת קולנית.

לרגע היא לא זזה במשך כמה שניות, עד שפניה המקומטים מקמטי דאגה התעוותו בתשוקה.

היא הרגישה כיצד הדם חודר לכל ווריד ונים בגופה - ממלא אותו באנרגיה ובכוחות מחודשים.

אבל התחושה פגה מהר. התשלום מעט מדיי.

זה כל מה שזכתה לקבל על שירותיה בפיקוד פלוגת הערפדים שלה.

כמובן, היא עבדה בהתנדבות - אבל זה מובן מאליו שערפד ישרת את טובתו האישית קודם. היא שקלה ברצינות רבה אם כדאי לה לעזוב לעיטים תכופות מאוד - אבל חברתה הוותיקה, אדרין, שכנעה אותה להישאר בכל פעם מחדש עם תיאורים מאירים של תקופת שלטון חדשה שבראשה ערפדים.

היא סרקה באצבעותיה את שערה הקצרצר, שאפילו אם בקושי הגיע עד סוף עורפה, הצליח להתפרע בגלל עבודתה הקשה.

היא החזירה הכל למקום וחשבה שהכל בסדר, כרגיל, עד שלפתע שמעה רשרוש ליד הקופה והכניסה לקיוסק - מה שגרם לה למהר בריצה מבלי לחשוב - וכשהגיעה, היא כבר לא מצאה אף אחד.