פרק 25- יצר הרע נגד יצר הטוב

128 8 3
                                    


2/5

--

תמיד הייתה לי את היכולת להקשיב לאנשים.
לייעץ להם, להגיד להם מה לעשות.
להציע פתרונות.
ובסוף כל שיחה שהייתה לי עם בן אדם, תמיד אמרו לי שיש לי פוטינציאל ענק בתור פסיכולוגית.

והתשובה שלי תמיד הייתה אותו הדבר, אני יכולה להיות, אבל אני לא אצליח להתמודד עם הדברים שאנשים יספרו לי.
על הטראומות שהם חוו, על הדברים שהם ראו בלילות.
לכן לא בחרתי בפסיכולוגיה כנושא ללמידה.

אבל כשסטיב שאל אותי איך היה לי שם,
אצל האנשים הרעים שעשו לי עוול במשך חצי שנה,
הבנתי שאני אחת מהאנשים שלא הייתי רוצה לשמוע את הסיפורים שלהם כי לא הייתי מסוגלת להכיל.
ואני צריכה להתמודד עם זה.
איך אענה לו עכשיו?

הבטתי בו בהלם.

"אני מצטער, לא הייתי צריך לשאול את זה," הוא התנצל מיד וחיבק אותי, אבל כבר היה מאוחר מידי.
נכנסתי לבועה של עצמי.

"אל תזוזי!!" הוא צרח ותפס את ידיי בחוזקה, כשאני מנסה לעצור ממנו מלהוריד את בגדיי.
הוא סטר לי בחוזקה, וגופי קפא.
הוא קרע ממני את חתיכות הבד שנשארו על גופי, והלביש קונדום על עצמו, חודר אל היובש שלי במהירות נוראה וגונח מהנאה כשאני רק מרגישה את הפצעים בתוכי הולכים וגוברים.
"דיי, בבקשה, דיי זה כואב לי!!" צרחתי.
"את רוצה לראות מה יכאב לך כלבה?" הוא נהם ויצא ממני, הופך את גופי על ארבע ופחד עצום משתורר בתוכי, זה הכי גרוע. "זונה! עכשיו תצרחי שכואב לך!" הוא חדר אליי מאחורה באגרסיביות והרגשתי את עצמי נקרעת תחת גודלו.
"תצרחי כמה שכואב לך!" הוא צעק ולא עניתי, רק בכיתי מכאב, לא מסוגלת להוציא הגה מהפה. הוא סטר לישבני בחוזקה. "תצרחי כמה שכואב לך!" הוא צרח והפעם צרחתי בכל הכוח, המעט שנשאר, כבר מרגישה שאין בי כוחות להישאר אפילו על ארבע. הוא גמר בתוך הקונדום ואני ישר נפלתי כשהוא יצא ממני.
הוא קשר את הקונדום וזרק עליי, יורק לרצפה לידי.
"זונה מזדיינת."

"מָנְטְרָה. מנטרה. מנטרה. מנטרה." מלמלתי לעצמי את הזכרון שלי מההורים שלי, המילה שהשאירה אותי שפויה שם.
"מה? מה מנטרה? תסבירי לי מה זה מנטרה, נועה." סטיב ניסה להסיח את דעתי מהבועה שנמצאתי בה וקלטתי שהוא חיבק אותי ודמעות כבר על כל פניי.

"אמממ... מנטרה זה..." דעתי הייתה מוסחת.
סטיב התרחק מהחיבוק ותפס בפניי.
"כן? מה זה מנטרה נועה?" הוא שאל ברוך.
"כש... פעם, אז..." התחלתי ומבטו עודד אותי להמשיך. "כשהייתי בת שלוש עשרה היה לנו טיול שנתי מהבית ספר, ואני זוכרת שהייתי נורא לחוצה לישון בלי ההורים שלי, ולא להיות קרובה לבית, וההורים שלי אמרו לי מנטרות, שזה בעצם  משהו שאתה משנן אותו וחוזר עליו כמה פעמים במוח שלך, ו.." גמגמתי, והוא עודד אותי להמשיך, מקשיב לכל מילה.

KidnappedWhere stories live. Discover now