מלא מלא זמן לא כתבתי פרק, אז הנה לכםםםם
תודה על צפיות שעלו😊 נראה לי שיצא לי האמת פרק דיי משעמם, תגידו לי
ותכתבו אם להמשיך!
אשמח לתגובות והצבעות, זה נותן לי מוטיבציה להמשיך♡
אוהבת, הנה לכם פרק ארוך3>
__________
"שמע ישראל, אדוני אלוקינו, אדני אחד" הנחתי את כף ידי על פניי, זרת ואגודל על עניי ושלוש על המצח.
"ואהבת את אדניי אלהיך, בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך" לחשתי.
"והיו הדברים האלה, אשר אני מצוך היום, על לבבך" אמרתי, קולי קרוב לשבירה.
"ושנותם לבניך ודברתם בם, בשבתך, בביתך, בלכך, בדרך, בשכבך ובקומך" הקול שלי כבר נשבר, לחיי נרטבות מדמעות טריות.
"וקשרתם לאות על ידיך, והיו לטוטפת בין עניך" אמרתי בלחש, בוכייה, מתפללת שהוא שומע.
"וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך..." עצרתי כדי לקחת נשימה עמוקה ונרעדת.
"בבקשה... אני מבקשת דבר אחד," התחננתי. "דבר אחד, זה הכל. לא אתלונן יותר. לא אשפוט מהר או אתחמם על אנשים חפים מפשע.אכבד אותך בכל שבת, ואזכור לנצח את ימי חמישי, בו אני מבקשת את בקשתי ממך היום." לקחתי נשימה נרעדת.
"בבקשה, אני מתחננת, תן לי ולטום לצאת מכאן בשלום. אל תשאיר אותנו לידי רשעים. שנצא מכאן, בריאים. אפילו חבוטים, או אנוסים, או טראומטיים, רק בבקשה- בבקשה, תן לנו לצאת מכאן בשלום." לקחתי עוד נשימה. "תודה." לחשתי.
הורדתי את היד מפניי, אבל במהרה טמנתי את ראשי בשתיהן, ונתתי לכל מה שישב על ליבי לזלוג.
"יהיה בסדר." שמעתי קול מבטיח לי. לא הייתי בטוחה אם זה באמת, או שאני כבר הוזה.
לא יכולתי להאמין לכלום.
"את תהיי בסדר, אני מבטיח." הקול אמר שוב. איתרתי את מקורו, והתקדמתי אליו, נשענת עם הגב לקיר לצד החור הקטן שמפריד ביני לבין טום.
"לא." קברתי את ראשי בידיי והתכווצתי ככדור.
"לא יהיה בסדר. אני כזאת מטומטמת." המשכתי לבכות. "אני כל כך מטומטמת, שאני אפילו לא יודעת אם לצחוק או לבכות." אמרתי בגיחוך, לא מפסיקה לבכות. "אני כזאת מטומטמת. אין לי כבר אף אחד. פגעתי באחים שלי שרק ניסו לדאוג לי. צעקתי על חברות שלי שניסו להגן עליי. איבדתי את עידו כי הוא אנס אותי. אין לי כבר אף אחד. אפילו הורים אין לי. אני הורסת הכל, אפילו גררתי אותך לתוך כל זה ואתה בכלל לא אשם."
"היי, אני יודע שזה לא קל. תסתכלי עליי." טום אמר, בקול לא מרחם או דואג, בקול מבין. הרגשתי שהוא פשוט מבין אותי.
לא עניתי, נשארתי במרחב המוגן שלי, בתוך הידיים.
"נועה, לעזאזל, תסתכלי עליי." הוא אמר, וקולו הרצין, מכריח אותי להביט בו דרך חור קטנטן.
"נועה, אני יודע שקשה לך. ללא ספק עברת משהו בימים האחרונים. אבל תזכרי שלא איבדת אף אחד. אחים שלך תמיד יאהבו אותך לא משנה מה. חברות שלך יבינו אותך, היית בסערת רגשות והתפרצת עליהן. ושעידו ילך להזדיין, בסדר? פאק נועה, אני כאן. תראי אותי, אני כאן. ואני לא אתן לך ללכת. לא איתם, ולא עם אף אחד אחר."
YOU ARE READING
Kidnapped
Actionפעימות לב, מחשבות תוקפות, השכחה של שעה משתייה מופרזת. אהבה אסורה, רגשות מעורבים, ערב שישי בודד באוויר הקר של עיר האורות. טראומתית, משוגעת, הזויה, פסיכית. מי יתן וכל זה יגמר. אני זועקת לעזרה. באמצע חדר חשוך, גופי פועם מכאבים, לבי פועם מאהבה. איך אפשר...
