היוש, עבר עליי ערב לא קל ואני פה כותבת לכם פרק! מקווה שתאהבו❤ אל תשכחו להגיב ולהצביע זה כלכך חשוב לי, ומראה שבאמת רוצים שאמשיך כי זה לא קל להמשיך.
תראו לי שיש פה אנשים💕
חשוב לי להגיד, מתוך בערך עשרים אנשים שצופים לי בפרק, אם כל אחד מכם יתן לי הצבעה אחת או תגובה אחת באמת שזה יעשה לי את היום וידרבן אותי לא לסגור את הסיפור כי ממש קשה לי להמשיך לכתוב אותו, ואני קצת במחסום אז גם רעיונות יתקבלו בברכה❤
תהנו בלי יותר מידי דיבורים, פיצוי כפרק ארוך לכל הזמן שלא העלתי💖
⚠️הפרק מכיל התאבדות ופגיעה עצמית!!⚠️
--
"נועה." שמעתי קול חלש מעליי והרגשתי ליטופים. "נועה." הקול חזר שוב. פתחתי את עניי בעייפות. "דניאל?" צמצמתי את עניי כדי להתרכז, מגלה מולי את החלק השני שלי.
דניאל ליטף אותי. "זה נגמר. אני פה, אני פה איתך." הוא הרגיע.
הבטתי סביב. "מה.. מה איפה האחרים?" שאלתי בלחץ, עדיין מנומנמת.
"כולנו עשינו הכל כדי להגיע אלייך, כולם יבואו. העיקר הוא שאני פה איתך עכשיו. הכל יהיה בסדר." הוא אמר ויכולתי לראות את עניו המרגיעות.
ואז הן השתנו לצבעי כאב.
"אבל למה?" הוא שאל אותי בעצבות.
"למה מה?" לחשתי ונגעתי בפניו, כשאני עדיין ישובה על הרצפה, שעונה עם גבי על הספה השחורה.
"למה שתית?" קולו נשמע דואג אך מאיים. הופתעתי. לא ראיתי עוד את דניאל ככה.
"אני מצטערת." השפלתי מבט.
"הסליחה שלך לא מספיקה לי, נועה. עשינו מעל ומעבר בשבילך." הוא אמר והביט סביב.
"ובלי בושה את עוד גרה פה, בבית יפה ברחוב בגט המכובד, בשדרות מאפינס בפיתה המפוארות." הוא אמר והביט בי בזלזול.
"תגידי לי את רצינית? את יודעת מה עברנו בשבילך? כמה סבל? חשבנו שאת מתה, נועה. חשבנו שאת מתה." הוא אמר ואז גיחך לאות כעס.
"ולחשוב שיכולתי להיות עכשיו בבית, לרדת על מגש פיצה או לשבת עם איזה אחת יפה בבר, במקום לחפש בכל העולם אחרייך!" הוא צעק ונרתעתי.
"זאת לא הייתה אשמתי." אזרתי אומץ.
"לא אשמתך? אם רק לא היית שותה, נועה, זה באמת לא הייתה אשמתך. אבל מה לעשות שאת חתיכת אגואיסטית, כפויית טובה וטיפשה מספיק כדי לרדת על אלף שנקלס בשביל כמה בקבוקי וודקה מזדיינים??" הוא צרח והעיף את אחד הבקבוקים שהיה על הרצפה לקיר, מותיר את רסיסיו להתנפץ ולהתפזר על הרצפה.
"פאק, את הורסת הכל! היה עדיף כבר שתמותי, אחרת לא היינו צריכים לדאוג לך ככה. ולחשוב שאני עכשיו צריך להיגרר איתך הביתה..." הוא אמר חלושות וצחק בעצבנות.
"אתה צודק." אמרתי והוא הביט בי.
"אתה צודק. אתה צודק, אני טיפשה. ואני אלכוהליסטית. ולא מגיע לי לנשום פה. והבהרת לי נקודה שהייתי צריכה לדעת, ועכשיו אקבל שלווה. תודה, דניאל. תמיד היית אח טוב." אמרתי וקמתי מהרצפה הקרה.
"אני אוהבת אותך כל כך." צחקקתי ונשקתי תכתפו, קמה לכיוון המרפסת ובדרך כמעט ומחליקה על איזה אחד מהבקבוקים ששתיתי מהם.
ВЫ ЧИТАЕТЕ
Kidnapped
Боевикפעימות לב, מחשבות תוקפות, השכחה של שעה משתייה מופרזת. אהבה אסורה, רגשות מעורבים, ערב שישי בודד באוויר הקר של עיר האורות. טראומתית, משוגעת, הזויה, פסיכית. מי יתן וכל זה יגמר. אני זועקת לעזרה. באמצע חדר חשוך, גופי פועם מכאבים, לבי פועם מאהבה. איך אפשר...
