פרק 23- גורל

212 11 12
                                    

הוא מרגיש שהחיים
סוגרים עליו שנים
אבל הוא לא מפנים
שוכח ומרדים את הכל
הוא כבר לא יכול
מרגיש טיפה אחרת, המציאות רק מספרת
שאיש עסוק מאוד זה תפקיד חשוב בסרט שלו
מאבד את עצמו
נמאס לו מהדרך, משגרה שאין בה ערך
השינה שלא בערך
רוצה כבר לעזוב את הכל
אבל לא יכול
המציאות פה משתנה, החלטות על מדינה
הכל בהמתנה והפגנה לעוד דעה שנכתוב
מחכים כאן לטוב

--

בין כל המעמסות של חיי היום יום השגרתיים,
אין לך זמן לחשוב,
את נכנסת לחדר וצוחקת,
אבל אין לך ממה לצחוק,
את רבה עם מישהו ושותקת,
אבל אין לך למה לשתוק,
את הולכת ברחוב ובוכה,
אבל כבר אין לך מה לבכות.

אשליה של החיים להשמטה של זכויות האדם והרביה של חיות אומללות שרק רוצות חיים שלווים.
המוח לא מתפקד, המציאות מתפרקת כמו סרט בדיוני בשנות ה2000.

ארבעים חורפים עברו ואתה עדיין לא למדת כלום.

המצב פה מסתבך,
הכל נהיה קשה מכל רגע,
אלף טעויות שלא ניתנות לתיקון,
המתה על ידי מילים של הלבבות הטהורים של הילדים השקטים בבית הספר.

מי שלא טורף,
יטרוף.

מי שלא יטרוף,
יטרף.

ומי שלא ירצה להיטרף,
יתאבד.

"שירה. שירה!" אמרתי יותר חזק כדי שכבר תבחין בי.
"אה... מה?" היא הפנתה את ראשה אליי ונאנחתי.
"מה קורה לך?" שאלתי אותה. "בואי. תספרי לי." התיישבתי על המיטה וטפחתי על החלק הריק שלידי.

היא התיישבה ונאנחה.
"חשבת לפעמים על הגורל?" היא שאלה לפתע, והפנתי אליה מבט מבולבל. "מה זאת אומרת?"
"כאילו... חשבת לפעמים כאילו כל צירוף מקרים שקרה לך בעצם נועד לקרות? כאילו כל שנייה שעוברת את חיה רק כי זה נכתב בתיקייה שנרשמה מזמן? כאילו את פוגשת אנשים שלא חשבת שתפגשי אי פעם כי הגורל לא רוצה שתוותרי?" היא הדגישה והבנתי שעובר עליה משהו, פשוט לא הבנתי עדיין מה.

"שירה." הכרחתי אותה להביט בי. "למדת עכשיו שלוש שעות מתמטיקה או מה? מה זה 'הגורל?' מה את איזה גורו?" צחקתי עליה. "את יודעת מה אני חושבת שאת צריכה?" אני חושבת שאת צריכה שינה טובה." אמרתי וסימנתי לה לשכב על המיטה, וכיסיתי אותה, נושקת לראשה והיא עוצמת עניים מבלי להתנגד.

ללא מילים מיותרות סגרתי את אור החדר ויצאתי ממנו.
"היי. יש משהו לאכול?" שאלתי בזמן שירדתי בסלון את אביתר שישב על הספה. נעמדתי מולו. הוא הביט בי כמה שניות ואז פרץ בצחוק ללא שליטה.
"מה?" הובכתי. "אידיוט, ממה אתה צוחק?" אין סיכוי שהשיער שלי מעוצב כמו תרנגולת עכשיו, נכון?

אביתר ניסה להניד בראשו ללא הצלחה כי כל פעם פרץ מחדש בגל חדש של צחוק.
שילבתי ידיים והזעפתי פרצוף, ופשוט הסתובבתי לעלות חזרה במדרגות.
נתקעתי בגוף גדול ומעדתי לאחור. כשהרמתי מבט ראיתי את דניאל לפני שהספיק להגיב עושה ריקודי בטן.
כשדניאל קלט את הסיטואציה הוא חדל ממעשיו והצדיע ואביתר רק חידש את צחוקו עוד יותר בצרחות.

KidnappedWhere stories live. Discover now