עבר כבר חודש מאז שאני ועידו ביחד, וכרגע, זה מעולה. אולי... טוב, לפעמים אני מרגישה שהוא טיפה... שונה. כלומר, היו לנו משברים, המון. ואני יודעת גם שהוא שותה. אבל אני חושבת שהוא אולי לא אוהב אותי? מה, בטח שהוא אוהב אותי. אחרת לא היינו ביחד.
אני והאחים שלי יחסית השלמנו על כל הקטע של המסיבה, אבל כבר הספקתי לריב איתם ריב של ממש על איך שאני מתלבשת. רציתי ליציאה עם הבנות ללבוש משהו יפה, והם עשו מזה סיפור אחד ענק, מה שלא היה צריך להיות! אני יכולה ללבוש מה שבאלי ואיך שבאלי לאן שבאלי ואני עדיין דובקת בטיעון הזה.
ארבל ממשיכה את הקשר עם המישהו הזה מהמועדון, ולאחרונה אני וטום ממש התקרבנו.
בקיצור, החודש הלך די סבבה, אם לא מחשבים את מה שקרה לי עם עידו, אבל זה היה רק כמה פעמים... והוא היה שיכור ועצוב ועצבני. את לא יכולה להאשים אותו.
עוד שלושה חודשים נגמרת לי השלילה, וקבענו כל הבנות שנרד לאילת.
יצאנו מהדלת ונכנסנו לאוטו של אריאל. אני כמובן, נתקעתי באמצע, איך לא.
תאמת שדי התרגשתי להגיע לבית ספר, ממש רציתי לראות כבר את עידו.
עצרנו את האוטו, והנה הוא מחכה לי- המלאך הגדול והחתיך שלי. ירדתי מהאוטו בקפיצה והתחלתי לרוץ לעברו כשהוא בזרועות פרושות, דרוך לחיבוק האגרסיבי שלי.
שמעתי את קולות הרטינה של אחים שלי מאחורה, אבל ממש לא היה לי אכפת. היחס ביניהם ובין עידו לא ממש השתפר, למרות שהוא באמת ניסה.
"עידו!" צרחתי וקפצתי עליו בחיבוק ענק, רגליי נכרכות סביבו והוא תופס בי שלא אפול.
נישקתי לו את הלחי והוא את הצוואר שלי, עד ששמענו נהימה מאחורינו ונדרכנו שנינו מיד וירדתי ממנו. כל ארבעת האחים שלי נגלו לפנינו.
עידו סידר את עצמו מהר, קצת את השיער וניגב קצת אודם שהשארתי לו וחייך חיוך לחוץ.
"היי, בוקר טוב!" הוא ניסה.
הם התעלמו ממנו ואלרועי תפס בידי.
"בואי." אלרועי ציווה ותפס בידי, מושך אותי כששלושת האחים שלנו מאחורינו, סוגרים עלי מעגל כשאנחנו הולכים. ניסיתי להביט לעידו, אבל הם היו גבוהים ממני והסתירו לי.
"מה הבעיה שלכם??" שאלתי אותם בכעס. "חשבתי שעברנו את זה!"
הם עצרו בבת אחת ואלרועי הסתובב אליי.
"אני רוצה שתיפרדי ממנו."
גיחכתי.
"ולמה לי?"
"נועה, הוא לא טוב בשבילך!" דניאל אמר.
"מה שתגידו." נדחפתי בעדם והלכתי לכיתה שלי, כשהם נשארו לעמוד שם.
"היייי!!" צרחתי לארבל ולשאר החברות, והתיישבתי במקום שלי. החלפנו חיבוקים וברכות שלום. ברגע המבטים שלהן נהיו רציניים.
"מה?" שאלתי מבולבלת.
"נועה, אנחנו צריכות לדבר איתך." נועם אמרה.
הבטתי בהן. "מה קרה?"
ארבל לקחה נשימה עמוקה.
"נועה, אני ממש ממש מצטערת. סיפרתי להן."
"את עשית מה????"
לא האמנתי למשמע אוזניי. למה שהיא תספר להן? זה עניין שלי ושל עידו, והחלטתי לשתף אותה. רק אותה. לא אף אחד אחר. אז למה שתספר?
"אני מצטערתתת! אבל זאת לא הנקודה! הנקודה היא, שדיברנו על זה כולנו ו.. ו..."
"אנחנו כולנו חושבות שאת צריכה להיפרד ממנו." נועם עזרה לה.
"גם אתן עכשיו?" אמרתי עצבנית.
"נועי, הוא לא טוב לך! מתי תביני את זה?" רוני אמרה.
"וואי, באמא שלכן, תעזבו אותי וזהו." פתחתי טלפון.
"נועה..." ארבל ניסתה.
"דיי!" חזרתי להתעסק בטלפון.
הן החליפו מבטים דואגים. חבורת צבועות.
ארבל הרצינה. "נועה." נועם אמרה. התעלמתי.
YOU ARE READING
Kidnapped
Actionפעימות לב, מחשבות תוקפות, השכחה של שעה משתייה מופרזת. אהבה אסורה, רגשות מעורבים, ערב שישי בודד באוויר הקר של עיר האורות. טראומתית, משוגעת, הזויה, פסיכית. מי יתן וכל זה יגמר. אני זועקת לעזרה. באמצע חדר חשוך, גופי פועם מכאבים, לבי פועם מאהבה. איך אפשר...
