פרק 24- המשפט שהחזיר הכל

165 7 18
                                    

פאק. אני לא מאמינה.
פרק.
בגלל שלא העלתי כבר איזה חודש וחצי, אני מפצה אתכם במרתון! תודה שנשארתם ועל הצפיות שעלו❤
אשמח לתגובה או הצבעה זה מדרבן אותי ממש להמשיך❤
(3/4/2023)

1/5

--

"נועה." קול מעומעם קורא מעליי. "נועה." הקול חוזר שוב והפעם אני מצליחה להרים את עניי אליו.

אלרועי.

הוא הביט בי במבט של דאגה, ומייד העצבים עלו למוחי שכבר לא נשאר שפוי.

"מה?" נהמתי.
מבטו התרכך. נרגעתי מעט.
"אני.. אני פשוט... אני חושב ש... נועה..." הוא גימגם.
"מה? דבר כבר!" שאגתי.
הוא חייך אליי. "לא חשוב. בואי נלך לאוטו." הוא אמר ברוך ואנחנו מתקדמים לאוטו.

"רגע." נעצרתי. "מה עם שירה?"
הוא הביט בי במבט מבולבל.
"שירה?"
"כן, שירה. הילדה שמסתובבת איתנו כבר בערך שלוש שנים. מה עם שירה?" לעגתי.
הוא הסתכל עליי במבט מרחם שוב. "נועה.."
"וואי. דיי." קטעתי אותו. "עזוב, בוא פשוט נלך, אני כבר אתקשר אליה אחר כך." נהמתי בעצבים.

נכנסתי אל האוטו, דניאל ואביתר עוזרים לי בעדינות להיכנס למושב האמצעי.

אני אפילו לא מודה להם.

איבדתי רצון להודות.

על מה יש לי להודות?

"נועההה." מישהו נופף עם ידיו לפניי.
"מה?" התעצבנתי שוב, אבל התרככתי כשראיתי שזה בסך הכל דניאל.
הוא חייך אליי חיוך אוהב.
"רוצה לצאת? הגענו." הוא אמר בטון רך.
אני מחייכת ומהנהנת.

דניאל הוא היחיד שטוב אליי.
היחיד שמבין אותי, היחיד שמבין שאני לא צריכה רחמים, רק עזרה לחיות בצורה רגילה.

הוא הושיט לי את ידו והתחלנו להתקדם לכיוון שערי הבית ספר.
כשהגענו אליהם, אני נעצרת בבת אחת.
לחץ מציף אותי.

דניאל כנראה שם לב לזה, כי הוא הסתובב אליי ותפס בפניי, מביט בי מלמעלה.
"היי, אני יודע שאת לחוצה, אני יודע שאת מפחדת, אבל תחשבי על העיקר, לא על התפל. בסדר?" הוא מנסה לעודד. "תחשבי איזה כיף, את הולכת לחזור לבית ספר, ללמוד כמו שתמיד אהבת לעשות, להיות עם חברות.. ואת יודעת שאם את רק לוחשת דניאל אני בא בטיל עם עוד שלוש מגודלים מאחוריי." הוא אמר וצחקתי.
"רוצה לתת לזה הזדמנות?" הוא חייך אליי חיוך חם.

"אבל.. מה אני אגיד לכל מי שישאל אותי לאן נעלמתי? לא אוכל להגיד שנעדרתי בגלל מחלה, יראו את הצלקות עליי. ויש גם את עניין החדשות שהופעתי בהם." אמרתי לדניאל.
הוא חשב לכמה שניות. "יש לי. תגידי שנסעת לחופשה, ונתקלת בשוד שם, ולקחת זמן להתאושש מהירייה ברגל. איך זה נשמע לך?" הוא שאל.

הנהנתי., "כן... כן, הז נשמע בסדר.." אמרתי.
הוא חייך אליי ומשך את ידי בעדינות לכיוון השער.
נעצרתי שוב.
הוא הסתובב והביט בי. "אני איתך, כל הזמן." הוא אמר והנהנתי, והתחלנו לצעוד לעבר בית הספר.

KidnappedDonde viven las historias. Descúbrelo ahora