my betting [1]

פרק 39

                                  אוליביה

"אני מתה על זה!" אלה צווחת באוזניי ששלושתנו נכנסות אל תוך המועדון הטוב ביותר של בוסטון.
מועדון המי קאסה.
אני לא יודעת למה באתי בכלל,למה נכנעתי לשניהן.
אין לי חשק לצאת אבל בכל זאת הנה אני,כאן במועדון.
"המקום מפוצץ," אני רוטנת שבחור גדול מתנגש בי בטעות וכמעט ומעיף אותי לקרקע.
"אני באמת מרגישה שזה הבית," מצחקקת אלה על שם המועדון.
המוזיקה חזקה כך שהיא צועקת מעט כדי לעלות על הרעש.
"טוב היינו כאן עכשיו אפשר ללכת," אני אומרת בחוסר נוחות שאני מבחינה בכמה אנשים שיכורים לוטשים בנו מבט מבחיל.
"רק הגענו," נאנחת קלואי בזמן שאנחנו פוסעות לכיוון בר המשקאות הענק.
"אין לי חשק למועדון.." אני ממלמלת לקלואי בזמן שאלה מזמינה לנו משקאות.
"ממתי צריך חשק למועדון?" קורצת קלואי ואני נאנחת בציחקוק .
"בשבילכן," מגיעה אלה עם שני כוסות אלכוהול בידיה.
"מה זה?" אני שואלת ועושה פרצוף.
"זה טעים," אומרת קלואי אחרי לגימה קצרה בהתלהבות.
אני לוגמת גם אני מהמשקה ואין לי מושג מה אלה שמה בו אבל הוא טעים ממש.
"בואו נלך לרקוד!" מריעה אלה אחרי שמסיימת בלגימה אחת את תכולת הכוס שלה וקלואי צוחקת בחופשיות.
הלוואי והייתי יכולה להרגיש כמוהן אפילו רק לדקות ספורות.
בחיים לא הרגשתי חופשייה.
המועדון מואר כולו ובו זמנית חשוך,המוני אנשים רוקדים ברחבה הגדולה למוזיקה הקצבית.
אני יורדת מכיסא הבר הגבוה ומרגישה את הריצפה רועדת תחת רגליי.
אלה בריצה קלה מגיעה לרחבה ומתחילה להניע את גופה הדקיק בשיחרור.
היא זוהרת,קורנת.
קלואי מצחקקת וזורמת איתה,היא גם מזיזה את ידיה ורגליה לצלילי המוזיקה.
שניהן אוחזות בידי ומתחילות לקפוץ לפי המוזיקה,אני מצחקקת ומחליטה לזרום איתן גם.
אני מזיזה את גופי מצד לצד בקפיצות ושניהן צוחקות.
בעצם כולנו צוחקות.
אלה בהליכת ירח כמו מייקל גקסון מתקדמת אל עבר בחור גבוה ושרירי במיוחד-בדיוק הטעם של אלה ומלפפת את ידיה סביב צווארו.
היא מושכת אותו לכיוונה והוא צוחק כלא מאמין.
אלה נועזת ויותר מזה היא הורסת.
הבחור הגדול נענה לה ולא עוברת שנייה אחת וכבר הם מתנשקים בשובבות.
אני מביטה לצד ורואה את קלואי רוקדת ומניפה את גופה בשיחרור.
אני שמחה לראות אותן ככה.
"היי ילדה יפה," אני מרגישה במישהו מאחורי גבי.
מרגישה בנישמותיו ובהבל פיו שמדיף אלכוהול מתוכו.
הגיע הזמן שגם אני אהיה נועזת.
אני מסובבת את גופי לעברו ומביטה בחיוך שובב בבחור שמולי.
שיערו כהה מאוד וכך גם עיניו,אבל הוא לא נראה שיכור מהתחת.
"לא הייתי קוראת לי ילדה במקומך," אני מאיימת בציחקוק והבחור מחייך.
"ג'ק,"הוא מציג את עצמו.
"אוליביה," אני אומרת את שמי.
עיניו יפות,עמוקות כאלה...לא יכלתי שלא להשוות אותם לעיניים של נייתן.
העיניים הכחולות והמזורגגות שאני מנסה כל כך קשה לשכוח.
אבל בכל זאת הן לא דומות לעיניו הסוערות של נייתן כלל,לעומתן הן נראות מעוממות וחסרות צבע.
ידעתי שזה לא היה הוגן מצידי,לא היה בינו לבין נייתן שום קשר.
לא יכלתי להשוות בינהם.
"יש לך שם יפה," הוא מגחך בקול מחוספס ומחייך.
"ולך יש שם של בלש פרטי," אני משיבה בישירות וצחוקו גובר.
"אאוץ'." הוא משיב ומעווה את פניו בפגיעות.
"זה משהו חדש," אני צוחקת בקול לתשובתו.
מבטו בוחן אותי,עיניו מטיילות לאורך גופי מעלה ומטה ללא בושה.
מתעכבות על החולצה החשופה במעט שלבשתי.
"עיניים למעלה בחור," אני מקניטה ומבטו הרעב מביט בי בהשתוקקות.
משום מה אני מרגישה בחילה.
אני לא רוצה שהוא יסתכל עליי ככה.
למען האמת אני לא רוצה שאף אחד יסתכל עליי ככה...חוץ ממנו-ליבי נמחץ ששוב מוחי המטומטם מעלה את נייתן.
השתוקקתי למבט הזה ממנו לא מאף אחד אחר מלבדו.
"יש לי חבר," אני פולטת פתאום ועיניו של הבחור נפקחות בהפתעה.
"או פאק," הוא מקלל נחרשות ואני מנידה בראשי,"לא זה בסדר,אני מצטערת אני קצת נסחפתי."אני מתרצת.
"משבר?" הוא שואל בהבנה ואני מחייכת נחלשות.
"כן..משהו כזה," אני משקרת והוא מהנהן בהבנה.
"הבחור הזה זכה," מצחקק ג'ק ואני מרגישה איך ליבי נצבט מבפנים.
אני מצחקקת למרות שאני רוצה לבכות.
אני כל כך טיפשה.
וחלשה.
אני לא מצליחה להבין איפה טעיתי,איך הצלחתי לטעות ולסמוך עליו,להעניק לו את ליבי המרוסק.
אני אשכח ממנו.
זה רק עניין של זמן,אני מוכרחה לשכוח ממנו.
אני שונאת את נייתן רוזק.

                                      נייתן

"נייתן הקופסא ריקה," דילן פורץ לחדרי עם קופסאת הכדורים שלי בידיו.
מבטו רותח,זועם.
"אתה משתמש שוב?" הוא תוקף בזעם אדיר ובדאגה.
מבטו מפוחד.
"לא דילן,אלוהים!" אני נוהם בכעס.
ליבי דופק בחוזקה מבפנים,אני משקר.
אני לוקח יותר משאני צריך לקחת ביום,אבל זה הדבר היחיד שמשתיק את הכאבים ברגליים.
דילן נרתע שהוא מביט בי,הוא מאמין לי.
זה היה נשמע מאוד אמין אפילו בשבילי.
"נייתן...אני...סליחה אני דואג לך." דבריו קטועים מאוד והוא מדבר במהירות.
אני עוצם את עיניי ונשען על גב המיטה.
"אני יודע דילן אבל אתה לא צריך,אני בסדר." אני נועץ בו מבט ומבטו מנתר לצד בספק.
"אתה לא לוקח שוב," הוא לוקח נשימה."נכון?"
"לא אני לא לוקח." אני משקר ונראה כאילו דילן קונה את זה.
"אתה זוכר מה קרה בפעם האחרונה," הוא לוחש בקדרות ואני מחוויר.
"כן,אני זוכר."אני משיב ובכל כוחי נלחם בזיכרונות הארורים האלו שלא יעלו שוב.
לא אאבד שליטה שוב.
רק קצת,אני צריך רק קצת שקט.
"אל תחזור לשם שוב," דילן אומר ואני נאנח בכעס,"דילן אני לא אחזור." אני מבטיח.
שוב שקר.
תמיד משקר.
דילן לא אומר דבר נוסף,הוא יוצא מהחדר והדלת נטרקת מיד אחריו.
אני דופק את ראשי בגב המיטה ומביט בתיקרה הלבנה והמדכאה שוב.
שפתיי יבשות,גופי צמא אבל לא למים.
אני שולח יד אל עבר השידה שלצד המיטה שלי ופותח את המגירה הקטנה.
אני מפשפש ארוכות בה עד שאני מוצא את הכדורים.
אקח רק שתיים.
זה יפחית את הכאב הנוראי ברגליים מעט.
ככה אני אחזור מהר יותר למגרש.
ככה אני אשכח מהר יותר ממנה,
אבל אני חושב שזה לא יקרה בחיים.
זה הכאב היחיד שאין לו תרופה.
זה הכאב היחיד שהכדורים לא משתיקים.