my betting [1]

פרק 21

אוליביה

דיאנה שבורה.
לא,אני אתקן את עצמי...דיאנה מרוסקת.
אני נשענת על דלת השירותים בחדר שלה בקולג' ומאזינה לדיאנה בוכה ומיבבת.
היא לא בוכה מולי אבל בכל פעם שהיא מתרצת שהיא צריכה לשירותים היא מתפרקת.
זה לא מגיע לה.שום דבר מכל החרא הזה.
דיאנה טובה מדי בשביל זה.היא בחיים לא פגעה במישהו אפילו לא בזבוב.
אני מכירה אותה הרבה זמן והיא הצליחה להיכנס לרשימת היקרים המצומצמת מאוד שלי.
היא נכנסה לי לב.
ועכשיו שהיא פגועה ככה אני מרגישה פגועה יחד איתה.
אני שומעת את ברז המים נפתח,עכשיו היא תשתוף את פניה,תסובב את המנעול ותמתך חצי חיוך על פניה.
כמו שהיא עושה כבר במהלך שלוש הימים האחרונים.
אני מתרוממת מהפרקט הקר ובצעדים צולעים ומגושמים אני נוחטת בחזרה למיטה של דיאנה.
דלת השירותים נפתחת ודיאנה יוצאת ממנה ומתקדמת אל עבר המיטה.
"את בסדר?" אני שואלת.
"כן,ברור." היא אומרת ומזדקפת.היא מרימה את התסריט שלה מהמיטה ומכחכת בגרונה,"שנמשיך?" היא שואלת ואני מנידה את ראשי לשלילה.
"אין לי חשק לעבור על זה שוב," אני אומרת ומתהפכת על גבי.נועצת מבט בתקרה הלבנה.
"המחזה בעוד שבועיים.." דיאנה מטלטלת את גופי מעט ומצחקקת.
"לא אכפת לי." אני משיבה בחוסר חשק ומביטה בעיניה של דיאנה.
תמיד אומרים שעיניים יכולות לדבר, שעיניים מספרות סיפור שונה לגמרי.
רק עכשיו אני מבינה עד כמה זה נכון.
דיאנה עוטה על עצמה מסכת פוקר מושלמת,לא פגיעה,חסרת פגמים ונוצצת אבל העיניים שלה...מערבולת רגשות אחת גדולה.
הן נוצצות ונראות פגיעות כל כך.
כמו עיני כלבלב מוכה קטן.
"שלחו לך עוד הודעות?" אני בולעת את רוקי ושואלת בחשש.
על הפוסטרים פורסם מספר הטלפון של דיאנה והרבה סוטים דוחים שלחו לה הודעות מטרידות וגסות.
רציתי לחנוק אחד אחד,את מי ששלח אותם אבל דיאנה עצרה אותי.
היא מובכת מזה גם ככה,היא לא רוצה להוסיף עוד למבוכה שלה.
זה מרתיח אותי.
"לא." היא מתקדרת מעט ואומרת בשקט.
"את משקרת לי." אני קובעת שהיא מסיטה את מבטה ממני כמו שהיא תמיד עושה שהיא לא מספרת לי את האמת.
"לא הרבה רק כמה מגעילים." היא מושכת בכתפיה כאילו זה בסדר,כאילו זה כבר הפך למין שגרה הזויה כזאת עבורה.
"תני לי לראות," אני פוקדת ומושיטה לעברה את ידי.
הדבר האחרון שאני רוצה זה לראות את זה,לקרוא את הדברים הדוחים האלו.
אבל אני מוכרחה.
"לא אוליב,ברצינות זה בסדר." היא ממהרת לומר ומרימה בשנית את התסריט אל מול פניה.
אני חוטפת את טלפון הנייד שלה שמונח לצידה והיא תוקפת אותי כתגובה,"היי אוליביה! תחזיר לי את זה." היא דורשת אבל אני מקלידה במהירות את הקוד שלה ונכנסת לצאטים שלה.
היא מנסה להשיג את הטלפון מידי אבל אני מרימה אותו גבוה יותר כדי שלא תגיע אליו.
אני סורקת את ההודעות בזריזות ומרגישה את הבחילה מזדחלת לי מעלה.
זה דוחה.
האחיזה שלי בטלפון הופכת לרפויה ודיאנה מצליחה לחלץ אותו מבין ידי.
"דיאנה,אני..." אני נעצרת שאני מבינה שאין לי מה לומר.
"אוליביה זה בסדר, עוד מעט הם ימצאו משהו אחר לדבר עליו." היא אומרת ומשתהה כמה שניות.
"אין לך משמרת עכשיו ?" היא שואלת בנוסף.
כן יש לי.
אבל אני לא רוצה ללכת,אני לא רוצה שדיאנה תתפרק כאן לבד.
"כן," אני אומרת בשקט.
"כדאי שאתחיל לזוז," אני אומרת בחוסר חשק שאני מבחינה מה השעה.
יש לי 10 דקות להגיע לבית הקפה לתחילת המשמרת.
אני מתרוממת מהמיטה של דיאנה ופוסעת אל עבר הדלת בכמה צעדים.
"ביי," דיאנה מצייצת בשקט.
"ביי." אני מחייכת לעברה וטורקת את הדלת מאחורי.
לעזעזל.
אני מרגישה בטלפון שלי רוטט בכיס האחורי של הגינס שלי ושולפת אותו משם.
קלואי מתקשרת.אני מחליקה על המסך והשיחה מתחברת.
"היי הכל טוב?" אני שואלת את קלואי,לפי הלוז שהכריחה אותי לשנן בעל פה היא אמורה להיות בתוך שיעור עכשיו.
"כן...רק רציתי לדעת מה עם דיאנה," היא שואלת ברוך.הלוואי והייתי יודעת.
"אני לא כל כך יודעת קלואי,היא אחרת." אני אומרת.
"ברור שהיא אחרת...אחרי דבר כזה אי אפשר להישאר אותו דבר." היא אומרת ומעט כעס נלווה לקולה העדין.
שסיפרתי לקלואי על מה שקרה היא התפוצצה מזעם.
בדיוק כמוני.
"כן..נכון." אני מסכימה איתה ונכנסת אל תוך המעלית.
"תכף לא יהיה לי קליטה..נדבר אחר כך."
"טוב ליב,אל תשכחי להתקשר." היא אומרת ומנתקת בזריזות-כנראה שהשיעור שלה כבר התחיל.
שדלתות המעלית נפתחות אני מגיעה לקומת הקרקע של הקולג',שם נמצאת הקפיטריה,כמה מאולמות הלימוד,הספרייה ובקיצור רוב הדברים החיוניים שבקולג' והקומה השנייה והשלישית מיועדות למגורים.
"היי,דין." אני אומרת שאני מבחינה בדין חבר של נייתן ובעוד כמה שחקני פוטבול מפלצתיים לצידו.
"היי במבי." הוא אומר ואני מגלגלת את עיניי.
מאז שנייתן הדביק את הכינוי הזה לי,גם דין וגם דילן מכנים אותי ככה.
נייתן אמר שזה בגלל העיינים הגדולות שהוא טוען שיש לי.
והם סתם מכנים אותי ככה כדי לעצבן אותי ובמיוחד את נייתן.
אחד מהבחורים שלצידו כנראה חטף מכות לא מזמן.חבורות טריות מופיעות על פניו ופנס כחלחל מעטר את העין השמאלית של הבחור.
הוא כנראה שם לב למבטי הבוחן ומרכין את ראשו מטה בפחד.
הוא מפחד ממני?
"לאן את הולכת?" הוא שואל."למשמרת," אני אומרת בהתלהבות מזוייפת והוא מצחקק.
הבחור עם הפנס מרים את ראשו ומבט שונא ננעץ בי.
דין מבחין בכך,"טוב נדבר במבי אנחנו חייבים להתקלח אנחנו מסריחים." הוא אומר ואני מהנהנת אבל לא מסירה את עיניי מהבחור.
ראיתי אותו מסתובב עם נייתן,דין ודילן הרבה פעמים.אני מניחה שהוא חבר קרוב שלהם.
אבל אני לא יודעת מה פשר השנאה שלו כלפיי.
אני אפילו לא מכירה אותו.
דין דוחף מעט את הבחור שהמבט השונא שלו ננעץ בעיניי והבחור השני,בעל השיער השחור הכהה כבר מתחיל להתקדם.
"אריק." דין נוזף בו והוא מצייט לדין ומתחיל להתקדם לצד השני.
"ביי," דין אומר,"ביי." אני משיבה ומסתובבת לכיוון דלת היציאה.
מוזר.אני לא יודעת מה זה היה.
אני ממהרת לחיפושית הצהובה שלי,מחליקה למושב הנהג בזריזות ומניעה את הרכב.
אני לוחצת על דוושת הגז בחוזקה וממהרת אל עבר בית הקפה,אני לא מאחרת לשם שינוי אבל אני כמעט מאחרת.
וזה לא טוב.

                    •••••••••••••••••••••

שעת הסגירה היא השעה-הכי שנואה עליי.
שלא תבינו לא נכון אני אוהבת לעזוב את המשמרת וללכת להתכרבל בפוך הנעים שלי בדירה בקולג' אבל הסגירה היא הכי קשה.
צריך לנקות,להרים שולחנות,כיסאות,מפיות ולסגור גם את כל המכונות אחרי שעברו חיטוי ביסודיות רבה.
הפעם זה תורי ותור אלה לעשות את הסגירה.
כייף לעבוד עם אלה אבל אחרי הערב עם ליאו קול זה נהיה מביך בקצת.
"אוליביה?" שואלת אלה,רק שנינו נותרנו בבית הקפה כבר הפכתי את השלט מ'פתוח' ל'סגור' כך שהמקום ריק.
"הממ?" אני שואלת ומניחה את המתלית המלוכלכת על השולחן שעתה ניקיתי כדי להביט בה.
"אני לא שופטת אותך את יודעת," היא אומרת בלחש ונראת מאוד כאובה." שאת עם נייתן, אני חושבת שהוא די חמוד ועם לב טוב ואם הוא עושה אותך מאושרת גם אני מאושרת." היא אומרת.
זה למה היא נמנעה מלדבר איתי?
היא חשבה שאני כועסת עליה.
"אלה זה ממש לא מה שחשבתי,אני יודעת שאת לא אחת ששופטת אנשים." אני אומרת וזיק של הקלה נגלה בעיניה האפורות.
"באמת? אז את לא כועסת?" היא ממהרת לומר ואני מצחקקת."לא,בחיים לא.אני אוהבת אותך מטומטמת." אני אומרת ואלה בריצה קופצת על גופי וגורמת לי לצחוק כמו משוגעת.
"זה למה לא רצית לדבר איתי?" אני שואלת שאני סוף סוף מצליחה לנשום ואלה יורדת ממני.
"חשבתי שאת לא רצית לדבר איתי." היא מודה ואני מנערת את ראשי כלא מאמינה.

נייתן

אני מנגב עם זרועי את הזיעה על מצחי ושוב עומד בעמדת תקיפה מול שק האיגרוף.
אני מתחיל להכות בו בחוזקה,עם אגרופיי ועם רגליי.
מפוצץ את השק מבלי לשים לב לכך.
אני ממשיך לחבוא בו בעוצמה ופלאשבקים ישנים חוזרים להכות בי.
אני מדמיין מולי איך אני מכה את אריק כמו חיה.
את הבחור הבלונדיני שהתכוון להכות את אוליביה.
ואני נעצר מיד.
לעזעזל.
אני זורק את כפפות האיגרוף לריצפה ומתיישב עליה בייאוש.
זה לא מתאים לי-להיות אלים ככה.
אני יותר מדי לחוץ ומתוח בזמן האחרון.
הפציעה ברגל החלה להתפשט אט אט ואני מרהיש את הכאב כבר לאורך כל רגלי מהאגן עד לכף הרגל.
זה כואב בטירוף.
אני טומן את ראשי בין רגליי המפוסקות מעט ונותן לו ליפול בינהם.
מפרקי ידי אדומים כתוצאה מכל החבטות ואני מלא בזיעה.
אני שומע נקישה קצרה בדלת ופונה לאחור אל עבר דילן.
"סיימת להתאמן?" הוא שואל ואני מהנהן.
"דילן," אני מתחיל לומר ומתנער מכך.
"מה?" הוא שואל ואני מכניס אוויר לריאותיי ברעד.
"אתה חושב שאולי כדאי לי לעבור את הניתוח הזה?" אני שואל ועצם המחשבה על כך גורמת לי לרעוד ולגופי להשתתק.
"כן." הוא משיב בישירות.
"מה אם זה היית אתה? מה אתה היית עושה?" אני שואל,אובד עצות לחלוטין.
"הייתי עובר את הניתוח וחוזר כמו חיה רעה לדשא." הוא אומר בהחלטיות.
"עם היכולת סבל שלך אני בטוח שגם תוך חודשיים תתאושש ותחזור לשחק."הוא אומר ואני מגחך במרירות.
רק לחשוב על אחרי הניתוח מלחיץ אותי,אני אהיה מסופסל ולא בכושר לאורך הרבה זמן.
אני אפילו לא יודע מה חומרת הבעיה.
"אני לא יודע מה אני אמור לעשות."אני לוחש בתסכול ודילן נכנס אל תוך חדר הכושר ומתקדם לעברי
הוא מתמקם לצדי ומתיישב,שנינו לא מביטים אחד בשני כלל.
"אתה אמור להחלים,אל תהיה מכונה תהיה אנושי." הוא אומר,בוהה בקיר כמוני.
כאילו שזה בכלל אפשרי.
"אתה לא מושלם ניית מותר לך גם לבקש עזרה כשאתה צריך,ועכשיו אתה חייב עזרה." הוא מוסיף וטופח על גבי בעידוד.
"הניתוח הזה ידפוק אותי," אני אומר ומנער את ראשי אך דילן קוטע אותי,"הניתוח הזה יציל אותך." הוא קובע ואני מביט בו.
כאילו שדילן מחזיק בכל התשובות לשאלות שלי.
אני צריך לשחרר,זה לא הופך אותי לחלש יותר.